המחקרים הבולטים במחצית הראשונה של יולי 2019 בקיצור נמרץ (CME)

טיפול בתרופות אנטי-כולינרגיות מלוות בסיכון להתפתחות דמנציה (JAMA Int Med)

במאמר שפורסם בכתב העת JAMA Internal Medicine מדווחים חוקרים על עדויות נוספות המצביעות על קשר בין תרופות אנטי-כולינרגיות ובין התפתחות דמנציה. במחקר מקרה-ביקורת מצאו החוקרים כי טיפול בתרופה אנטי-כולינרגית חזקה במינון סטנדרטי למשך שלוש שנים ומעלה לווה בעליה של כמעט 50% בסיכון להתפתחות דמנציה.

 החוקרים בחנו את המידע ממאגר UK QResearch וזיהו חולים שקיבלו מרשם לאחת מבין 56 תרופות אנטי-כולינרגיות שונות ואלו עם אבחנה של דמנציה. הם זיהו 58,769 חולים עם אבחנה של דמנציה ולהם התאימו 225,574 ביקורות בגיל 55 שנים ומעלה, אשר הותאמו לפי גיל, מין, מרפאה כללית וזמן קלנדרי. לאחר מכן, השימוש בתרופות אנטי-כולינרגיות נבחן הן בקבוצת המקרים והן בקבוצת הביקורת.

 מהתוצאות עלה כי בקרב אלו בקטגוריה הגבוהה ביותר של שימוש בתרופות אנטי-כולינרגיות (מעל 1095 מינונים יומיים סטנדרטיים; מקביל לנטילת תרופה אנטי-כולינרגית אחת ביום במינון סטנדרטי למשך שלוש שנים) בין שנה ועד 11 שנים לפני תאריך האינדקס, תועד יחס סיכויים מתוקן להתפתחות דמנציה של 1.49, בהשוואה לאלו שלא נטלו תרופות אנטי-כולינרגיות.

 מאחר וחלק מהתרופות עשויות לשמש לטיפול בתסמינים מוקדמים של דמנציה, החוקרים לא כללו את השימוש בתרופות אלו בשנה שקדמה לאבחנת דמנציה. התוצאות היו דומות בניתוחים אחרים ומהם הוצא השימוש בתרופות אנטי-כולינרגיות ב-3 או 5 שנים לפני אבחנת דמנציה.

 החוקרים זיהו עליה משמעותית בסיכון לדמנציה עם נוגדי-דיכאון אנטי-כולינרגיים (יחס סיכויים מתוקן של 1.29), תכשירים לטיפול בפרקינסון (יחס סיכויים מתוקן של 1.52), תכשירים אנטי-פסיכוטיים (יחס סיכויים מתוקן של 1.70), תכשירים אנטי-מוסקריניים לשלפוחית השתן (יחס סיכויים של 1.65) ותרופות נוגדות-פרכוס (יחס סיכויים מתוקן של 1.39).

השיעור המיוחס לאוכלוסייה עם חשיפה כוללת לתרופה אנטי-כולינרגית במהלך 1-11 השנים שלפני האבחנה עמד על 10.3%.

 החוקרים מסכמים וכותבים כי ממצאי המחקר מדגישים את חשיבות צמצום החשיפה לתרופות אנטי-כולינרגיות במטופלים בגיל העמידה ובגיל מבוגר יותר.

JAMA Int Med. Published online June 24, 2019

לידיעה במדסקייפ

הערת מערכת:

לבדיקת עומס כולירגני כתוצאה משימוש בתרופות מומלץ להשתמש במחשבון ACB המוצג באתר.

עדויות נוספות אודות השפעות סטרואידים על טיפול במעכבי PD-L1 (מתוך J Clin Oncol)

בחולים שקיבלו טיפול בקורטיקוסטרואידים מסיבות פליאטיביות תועדה השפעה שלילית על טיפול אימונותרפי כנגד סרטן ריאות מסוג NSCLC (Non-Small Cell Lung Cancer). כך עולה מתוצאות מחקר רטרוספקטיבי שפורסמו בכתב העת Journal of Clinical Oncology.

 ברקע למחקר מסבירים החוקרים כי הטיפול בקורטיקוסטרואידים מלווה בתוצאות גרועות יותר בחולים עם NSCLC שטופלו בתרופות המעכבות את מסלול PD-1 (Programmed Death-1). להערכת הסיבתיות אל מול המתאם בין השניים, הם בחנו את התוצאות בחולים שקיבלו טיפול אימונותרפי בתלות בשאלה אם קורטיקוסטרואידים ניתנו מסיבות פליאטיביות על-רקע ממאירות או להתוויות שאינן קשורות למחלה הממארת.

 החוקרים השוו את התוצאות הקליניות בחולים עם NSCLC שקיבלו טיפול אימונותרפי וכן נטלו פרדניזון במינון של 10 מ”ג ומעלה, בהשוואה לתוצאות בחולים שלא נטלו סטרואידים או נטלו פרדניזון במינון קטן מ-10 מ”ג.

 מדגם המחקר כלל 650 חולים, מהם 93 חולים (14.3%) שנטלו פרדניזון במינון של 10 מ”ג ומעלה בעת התחלת הטיפול האימונותרפי. בקרב אלו שנטלו פרדניזון במינון גבוה משך ההישרדות ללא-התקדמות (2.0 לעומת 3.4 חודשים, p=0.01) וחציון ההישרדות הכולל (4.9 לעומת 11.2 חודשים, הבדל מובהק) היו קצרים יותר, בהשוואה לחולים שטופלו בפרדניזון במינון נמוך או לא נטלו סטרואידים כלל.

 כאשר החוקרים בחנו את הסיבות למתן קורטיקוסטרואידים, משך ההישרדות ללא-התקדמות ומשך ההישרדות הכוללת היו קצרים יותר משמעותית רק בחולים שטופלו בפרדניזון במינון גבוה מסיבות פליאטיביות.  זאת בהשוואה לאלו שטופלו בפרדניזון במינון 10 מ”ג ומעלה מסיבות שאינן קשורות למחלות ממאירות וחולים שלא נטלו סטרואידים או נטלו פרדניזון במינון נמוך מ-10 מ”ג (הישרדות ללא-התקדמות: 1.4 לעומת 4.6 לעומת 3.4 חודשים, בהתאמה; הישרדות כוללת: 2.2 לעומת 10.7 לעומת 11.2 חודשים, בהתאמה).

החוקרים לא זיהו הבדלים משמעותיים בהישרדות ללא-התקדמות או בהישרדות כוללת בחולים שנטלו פרדניזון במינון 10 מ”ג ומעלה להתוויות שאינן קשורות לממאירות, בהשוואה לחולים שנטלו פרדניזון במינון נמוך יותר או לא נטלו כלל סטרואידים.

לסיכום, אעפ”י שבחולים עם NSCLC שקיבלו טיפול בפרדניזון במינון 10 מ”ג ומעלה בעת התחלת טיפול אימונותרפי תועדו תוצאות גרועות יותר, בהשוואה לחולים שטופלו במינון נמוך יותר או לא נטלו כלל סטרואידים, ההבדלים נבעו בעיקר מתת-קבוצה של חולים עם פרוגנוזה גרועה אשר טופלו בסטרואידים לצורך פליאטיבי.

J Clin Oncol 2019

לידיעה ב-MedPage Today

הבטיחות והיעילות של טיפול אנטי-תרומבוטי משולב בחולים עם פרפור פרוזדורים לאחר התערבות כלילית מילעורית (JAMA Cardiol) 






בחולים עם פרפור פרוזדורים לאחר התערבות כלילית מילעורית (Peructaneous Coronary Intervention) או עם תסמונת כלילית חדה, מתן טיפול אנטי-תרומבוטי הכולל משלב נוגד-קרישה פומי שאינו פועל כאנטגוניסט לוויטמין K עם מעכב P2Y12, דוגמת Clopidogrel (פלביקס), הינו משטר הטיפול המועדף, כך עולה מתוצאות מטה-אנליזה חדשה, שפורסמו במהלך חודש יוני בכתב העת JAMA Cardiology.

 במסגרת המחקר ביקשו החוקרים לבחון את הבטיחות והיעילות של משטרי טיפול  שונים לטיפול אנטי-תרומבוטי במסגרת מטה-אנליזה של מחקרים אקראיים ומבוקרים. הסקירה כללה ארבעה מחקרים אקראיים, אשר כללו בסך הכול 10,026 משתתפים. תוצא הבטיחות העיקרי היה דימום מג’ורי לפי סיווג Thrombolysis in Myocardial Infarction (TIMI); תוצאי בטיחות משניים כללו משלב של דימום מינורי ומג’ורי לפי סיווג TIMI, אירועי דמם ראשוני לפי הגדרת המחקר, דימום תוך-גולגולתי ואשפוזים. תוצא היעילות העיקרי היה אירועים קרדיווסקולאריים מג’וריים לפני הגדרת המחקר; תוצאי היעילות המשניים כללו את המרכיבים הפרטניים של סיבוכים קרדיווסקולאריים מג’וריים.

שיעורי ההימצאות הכוללים של תסמונת כלילית חדה נעו בין 28% ל-61%. גיל המשתתפים הממוצע נע בין 70 עד 72 שנים; 20-29% מאוכלוסיית המחקר היו נשים ומרבית המשתתפים היו בסיכון גבוה לאירועים תרומבוטיים ואירועי דמם.

 בהשוואה למשטר טיפולי שכלל אנטגוניסט לוויטמין K עם טיפול נוגד-טסיות כפול (מעכב P2Y12 עם אספירין), יחסי הסיכויים לדימומים מג’וריים עמדו על 0.58 עם משלב אנטגוניסט לוויטמין K עם מעכב P2Y12, 0.49 עם טיפול נוגד-קרישה שאינו פועל כאנטגוניסט לוויטמין K עם מעכב P2Y12 ועל 0.70 עם טיפול נוגד-קרישה שאינו פועל כאנטגוניסט לוויטמין K בשילוב עם טיפול נוגד-טסיות כפול.

 בהשוואה למשלב אנטגוניסט לוויטמין K עם טיפול נוגד-טסיות כפול, יחסי הסיכויים לסיבוכים קרדיווסקולאריים מג’וריים עמדו על 0.96 עם משלב אנטגוניסט לוויטמין K עם מעכב P2Y12, 1.02 עם משלב טיפול נוגד-קרישה שאינו פועל כאנטגוניסט לוויטמין K עם מעכב P2Y12 ועל 0.94 עם טיפול נוגד-קרישה שאינו פועל כאנטגוניסט לוויטמין K בשילוב עם נוגד-טסיות כפול.

 החוקרים כותבים כי ממצאי המחקר תומכים במתן טיפול נוגד-קרישה שאינו פועל כאנטגוניסט לוויטמין K עם מעכב P2Y12 כמשטר המועדף לאחר התערבות כלילית מילעורית בחולים אלו בסיכון גבוה עם פרפור פרוזדורים. עוד עולה מהנתונים כי באופן כללי, יש להימנע ממשלב אנטגוניסט לוויטמין K עם טיפול נוגד-טסיות כפול.

JAMA Cardiol. Published online June 19, 2019

לידיעה במדסקייפ


לחץ דם גבוה בשלב מוקדם של ההיריון מלווה בסיכון מוגבר לסיבוכים בלידה (Am J Obstet Gynecol)

מתוצאות מחקר חדש, שפורסמו במהלך חודש יוני בכתב העת American Journal of Obstetrics and Gynecology, עולה כי לחץ דם גבוה במהלך הטרימסטר הראשון של ההיריון, או עליה בלחץ הדם בין הטרימסטר הראשון והשני, מלווה בסיכון מוגבר ליתר לחץ דם הריוני וקדם רעלת היריון, שני סיבוכים המלווים בסיכון מוגבר לאירוע מוחי באם, לידה מוקדמת, לידת מת ולידת תינוק במשקל לידה קטן. קדם רעלת הריון מלווה גם בסיכון מוגבר לפרכוסים מסכני חיים באם.   

 המחקר כלל 8,999 נשים בלי היסטוריה של יתר לחץ דם או סוכרת לפני ההיריון.   מבין הנשים עם לחץ דם מוגבר בטרימסטר הראשון (120/80-129/80 מ”מ כספית), 30.3% פיתחו הפרעת יתר לחץ דם של ההיריון, המהווה עליה של 42% בסיכון בנשים עם לחץ דם תקין. מבין הנשים עם יתר לחץ דם בשלב 1 (130/80 עד 130/89 מ”מ כספית), 37.8% פיתחו הפרעת יתר לחץ דם של ההיריון, עליה של 80% בסיכון בהשוואה לנשים עם לחץ דם תקין. יתר לחץ דם בשלב 1 לווה בעליה של  יותר מפי 2.5 בסיכון לקדם רעלת היריון עם מאפיינים חמורים (סיכון יחסי מתוקן של 3.48).

 עליה בלחץ הדם בין הטרימסטר הראשון והשני לוותה גם כן בסיכון מוגבר להפרעת יתר לחץ. גם בנשים עם לחץ דם תקין במהלך הטרימסטר הראשון, עליה בלחץ הדם הסיסטולי במהלך הטרימסטר השני הובילה לעליה בסיכון להפרעת יתר לחץ דם בהיקף של 41%, בהשוואה לנשים שבהן לחץ הדם הסיסטולי ירד במהלך אותה תקופה. במידה שהלחץ הדיאסטולי עלה, אזי הסיכון היה גבוה ב-23% בהשוואה לאלו בהן לחץ הדם הדיאסטולי ירד באותו פרק זמן.  החוקרים מקווים כי ממצאי המחקר יעודדו השלמת מחקרים נוספים בנושא. 

Am J Obstet Gynecol. Published online June 27, 2019 


לידיעה במדסקייפ

 

נשים מבוגרות בעלות מבנה גוף בצורת תפוח נמצאות בסיכון מוגבר למחלות לב (Eur Heart J)

נשים מבוגרות בעלות משקל בטווח הבריא, עשויות להיות בסיכון גבוה יותר לפתח מחלת לב במקרים שבהם ישנה עודפת רקמת שומן במרכז הגוף.  זאת בהשוואה לנשים בהן השומן מצטבר בעיקר בירכיים ובמותניים. כך עולה מתוצאות מחקר חדש, שפורסמו בכתב העת European Heart Journal.

 מדגם המחקר כלל 2,683 נשים לאחר-מנופאוזה, ללא מחלות לב וכלי דם. החוקרים עקבו אחר מחצית מהמשתתפות לאורך לפחות 18 שנים.  בכל הנשים במחקר תועד מדד מסת גוף בטווח שבין 18.5-24.9 ק”ג למטר בריבוע.

 במהלך המעקב, 291 נשים פיתחו מחלת לב. בנשים עם מבנה גוף בצורת תפוח (שומן בטני) תועדה עליה של 91% בסיכוי להתפתחות מחלת לב, בהשוואה לנשים עם הכמות הקטנה ביותר של שומן במרכז הגוף.

 החוקרים מדווחים כי הסיכון היה בולט במיוחד בנשים עם כמות גדולה מאוד של שומן בטני ומעט מאוד שומן באזור המותניים. בנשים אלו נרשמה עליה של למעלה מפי שלושה בסיכון להתפתחות מחלת לב, בהשוואה לנשים עם הצורה ההפוכה: ירכיים שמנות ובטן שטוחה.

 בקרב נשים עם מבנה גוף בצורת אגס, עם הצטברות רבה יותר של שומן באזור המותניים, תועד סיכוי נמוך ב-38% להתפתחות מחלת לב במהלך תקופת המחקר, בהשוואה לנשים עם הכמות המעטה ביותר של שומן באזור הירכיים.

 לדברי החוקרים, בעוד שמבנה גוף בצורת תפוח נקשר בעבר עם סיכון מוגבר למחלות לב, תיאור זה התייחס בעיקר להשמנה מרכזית באנשים עם בעיות משקל קיימות. המחקר הנוכחי מעיד לראשונה כי בקרב נשים לאחר-מנופאוזה עם מדד מסת גוף בטווח התקין, מבנה גוף בצורת תפוח מלווה בסיכון מוגבר למחלות לב וכלי דם, בעוד שהצטברות שומן בצורת אגס מלווה בסיכון מופחת למחלות לב וכלי דם.

Eur Heart J 2019  

לידיעה במדסקייפ  

נתונים ארוכי-טווח של מחקר NLST תומכים בתועלת ההישרדותית של בדיקות סקר לסרטן ריאות (J Thoracic Oncol)

הרחבת המעקב אחר משתתפים במחקר NLST (National Lung Screening Trial) מעידה על המשך התועלת ההישרדותית של בדיקות LDCT (Low-Dose Computed Tomography) כבדיקת סקר לסרטן ריאות.

 מחקר NLST כלל  יותר מ-53,000 מעשנים בהווה ובעבר בסיכון-גבוה, אשר לקחו חלק בבדיקות סקר שנתיות עם LDCT או צילומי חזה למשך שלוש שנים והדגים ירידה משמעותית בתמותה עקב סרטן ריאות בקבוצת LDCT לאחר חציון מעקב של 6.5 שנים.

 כעת מדווחים החוקרים על נתונים נוספים לאורך חציון של שש שנות מעקב, כאשר הממצאים מאשרים את התוצאות הקודמות, שהעידו כי בדיקות סקר של מטופלים בסיכון גבוה לסרטן ריאות עשויות להציל חיים.

 חציון המעקב אחר היארעות סרטן ריאות במעקב המורחב עמד על 11.3 שנים בשתי הקבוצות. חציון משך המעקב אחר תמותה עקב סרטן ריאות עמד על 12.3 שנים בשתי הקבוצות. לאורך תקופת המעקב הממושכת תועדו 1,701 מקרים של סרטן בקבוצת LDCT ו-1,186 מקרים בזרוע צילומי חזה (יחס שיעורים של 1.01, בלי הבדל מובהק).

 העודף המצטבר של מקרי LDCT, בהשוואה לצילומי חזה, הגיע לשיא בתום שלב הסקירה של המחקר, סביב השנה השלישית. שיעורי אבחנת יתר עמדו על 3.1% (20 מבין 649 מקרים) בכלל המדגם ועל 79% (75 מבין 95) מבין מקרי קרצינומה ברונכואלבאולרית. כמעט כל המקרים שסווגו כקרצינומה ברונכואלבאולרית היו מקרים של אבחנת-יתר וממאירות זו הייתה אחראית לרוב המקרים של אבחנת-יתר.

בניגוד לממצאי המחקר הראשוני, המעקב הממושך לא הצביע על ירידה מובהקת סטטיסטית בתמותה מכל-סיבה עם LDCT, בהשוואה לצילומי חזה, אך החוקרים מציינים כי ערך המובהקות הסטטיסטית היה הרבה יותר גבוה (מ-0.02 לערך לא-מובהק סטטיסטית של 0.18) עם המעקב הממושך.

באשר לשיעורי התמותה הכוללים, החוקרים מדווחים על 5,253 מקרי תמותה בזרוע LDCT ועל 5,366 מקרי תמותה בזרוע צילומי חזה, עם הבדל מובהק סטטיסטי בין הקבוצות של 4.2 מקרים ל-1,000 נבדקים .  

לסיכום, עם הארכת משך המעקב אחר משתתפים במחקר , NLST הוא הדגים ממצאים דומים למחקר המקורי. לא תועדה עליה כוללת בהיארעות סרטן ריאות בקבוצת LDCT, לעומת זרוע צילומי חזה.

J Thoracic Oncol 2019

לידיעה ב-MedPage Today

ההשפעה של נוגדי-דלקת שאינם סטרואידים ואספירין על הסיכון לסרטן מעי גס ורקטום (J Natl Cancer Inst)

מנתונים חדשים שפורסמו בכתב העת Journal of The National Cancer Institute עולים הבדלים בהיקף הירידה בסיכון לתתי-סוגים של סרטן מעי גס ורקטום בעקבות שימוש סדיר בנוגדי-דלקת שאינם סטרואידים ואספירין. טיפול קבוע בתרופות אלו מלווה בירידה בולטת יותר בסיכון לממאירות עם Microsatellite Instability, ללא מוטאציות KRAS או BRAF.

 ברקע למחקר מסבירים החוקרים כי סרטן מעי גס ורקטום הינו מחלה הטרוגנית ואין מידע רב אודות הקשר עם תתי-סוגים שונים מבחינה מולקולארית.

 הסקירה כללה 2,444 מקרים עם אבחנה ראשונה של סרטן מעי גס ורקטום ו-3,130 ביקורות בריאות ממחקר מקרה-ביקורת מבוסס-אוכלוסיה מגרמניה. דגימות רקמת גידול נבחנו לזיהוי שינויים מולקולאריים פתולוגיים מג’וריים: מוטאציות BRAF, KRAS, MSI ו-CpG Island. מידע אודות שימוש קודם או נוכחי בנוגדי-דלקת שאינם סטרואידים, כולל אספירין, התבסס על ראיונות עם המטופלים.

 מהנתונים עולה כי שימוש סדיר בנוגדי-דלקת שאינם סטרואידים לווה בסיכון מופחת לממאירות במידה והייתה עדות ל-MSI (יחס סיכויים של 0.66), העדר מוטאציות BRAF (יחס סיכויים של 0.67) או מוטאציית KRAS (יחס סיכויים של 0.68). שימוש סדיר בתרופות אלו נקשר בקשר פחות ברור ובעיקר לא-מובהק עם ירידה בסיכון לסרטן מעי גס ורקטום במקרים של גידולים עם MSI-High, מוטאציות BRAS או KRAS.

מניתוח ספציפי יותר עלה כי במקרה של גידולים עם MSI-High,  שימוש בנוגדי-דלקת שאינם סטרואידים לווה בירידה בולטת יותר משמעותית בסיכון לממאירות בהעדר מוטאציות BRCA או KRAS (יחס סיכויים של 0.34), אך לא כך היה במקרים של גידולים עם MSI-High בנוכחות מוטאציות BRAF אוKRAS . הממצאים היו דומים עם טיפול באספירין.

 J Natl Cancer Inst. 2019;111(5):475-483 

לידיעה במדסקייפ

ההשפעה של פעילות אירובית ואימוני תנגודת על רקמת השומן בלב (JAMA Cardiol)

בחולים עם השמנה בטנית, אימוני סיבולת ותנגודת עשויים להביא להפחתת מסת רקמת השומן בלב, כאשר רק אימוני תנגודת הובילו להפחתת מסת רקמת שומן בקרום הלב, כך עולה מנתונים חדשים שפורסמו בכתב העת JAMA Cardiology.

 מטרת המחקר הייתה לבחון אם 12 שבועות של אימוני סיבולת או תנגודת משפיעים על מסת השומן האפיקרדיאלית או הפריקרדיאלית. החוקרים השלימו ניתוח משני של נתוני מחקר אקראי שהחל באוגוסט 2016 והושלם באפריל 2018. המחקר כלל 50 משתתפים שלא היו פעילים גופנית ועם השמנה מרכזית.

 המשתתפים במחקר חולקו באקראי לאימוני סיבולת בעצימות-גבוהה (שלוש פעמים בשבוע למשל 45 דקות), אימוני תנגודת (3 פעמים בשבוע למשך 45 דקות) או לקבוצת ביקורת (ללא פעילות גופנית).  התוצא העיקרי היה השינוי במסת רקמת שומן פריקרדיאלית או אפיקרדיאלית, כפי שנקבע לפי בדיקת MRI.

 מבין 50 המשתתפים (גיל ממוצע של 41 שנים, 26% גברים, מדד מסת גוף ממוצע של 32 ק”ג למטר בריבוע), 39 השלימו את המחקר (78%).

 אימוני סיבולת ואימוני תנגודת הפחיתו באופן מובהק את מסת רקמת השומן האפיקרדיאלי ב-32% ו-24%, בהתאמה, בהשוואה לקבוצת הביקורת. למרות שזוהתה ירידה לא-מובהקת במסת רקמת שומן פריקרדיאלי לאחר אימוני סיבולת, אימוני תנגודת לוו בירידה משמעותית של 31% במסת רקמת שומן פריקרדיאלי  בהשוואה לקבוצת הביקורת.

 בהשוואה לקבוצת הביקורת, החוקרים זיהו עליה במסת חדר שמאל עם אימוני סיבולת ואימוני תנגודת .  תוצאים אחרים נותרו ללא שינוי לאורך 12 שבועות המחקר.

 ממצאים אלו מדגישים את החשיבות האפשרית של שיטות אימון שונות כאמצעי להפחתת שומן לבבי בחולים עם השמנה בטנית.

JAMA Cardiol. Published online July 3, 2019

האם טיפול ביוד רדיואקטיבי בחולים עם היפרתירואידיזם מלווה בסיכון מוגבר לתמותה עקב ממאירות? (JAMA Intern Med)

טיפול ביוד רדיואקטיבי משמש רבות לטיפול בהיפרתירואידיזם מזה עשרות שנים. למרות שמדובר בטיפול הנחשב בטוח ויעיל, יוד רדיואקטיבי נקשר עם סיכון מוגבר לתמותה עקב ממאירות בחולים עם תת-פעילות של בלוטת התריס. במאמר שפורסם בכתב העת JAMA Internal Medicine חוקרים מדווחים על תוצאות מחקר חדש, מהן עולה כי בקרב חולים שטופלו ביוד רדיואקטיבי עם היפרתירואידיזם, זוהה קשר בין מנות גדולות יותר שנספגו באיברים ובין תמותה עקב ממאירות סולידית, כולל סרטן שד.

 מטרת המחקר הייתה לקבוע אם מנות גדולות יותר שנספגו ברקמות או באיברים בעקבות טיפול ביוד רדיואקטיבי מלוות בשיעורים גבוהים יותר של תמותה עקב כלל הממאירויות ותמותה עקב ממאירות באתר ספציפי בחולים עם היפרתירואידיזם.

 מחקר העוקבה הינו מחקר המשך בן 24 שנים של מחקר Cooperative Thyrotoxicosis Therapy Follow-up Study, אשר עקב אחר חולים בארצות הברית ובריטניה, עם אבחנה וטיפול להיפרתירואידיזם לאורך קרוב לשבעה עשורים, החל משנת 1946. החוקרים התמקדו ב-18,805 חולים לאחר טיפול ביוד רדיואקטיבי וללא היסטוריה של ממאירות בעת הטיפול הראשון. הם חישבו את עודף הסיכון היחסי (Excess Relative Risk) לכל מנה של 100 mGy ( Mega Bequerel) לאיבר או לרקמה.

 המינון הכולל הממוצע של יוד רדיואקטיבי (I 131) עמד על 375 MBq בחולים עם מחלת גרייבס ועל 653 MBq בחולים עם זפק נודולארי טוקסי. המנה הממוצעת לאיבר או רקמה נעה בין 20-99 mGy (מעי גס או רקטום, שחלות, רחם, ערמונית, שלפוחית שתן ומוח/מערכת עצבים מרכזית), 100-400 mGy ( Miligray ) (לבלב, כליות, כבד, קיבה, סרטן שד, ריאות, רירית הפה ומח העצם), עד 1.6 Gy (וושט) ו-130 Gy (רקמת בלוטת תריס).

מדגם המחקר כלל 18,805 משתתפים, בגיל ממוצע בתחילת הדרך של 49 שנים, 78% היו נשים ורובם עם אבחנה של מחלת גרייבס (93.7%).

ממצאי המחקר הצביעו על קשר מובהק סטטיסטית עם תמותה עקב כלל הממאירויות הסולידיות (1984 מקרים, סיכון יחסי מובהק של 1.06עם מנה של 100 mGy לקיבה), כולל סרטן שד בנשים (291 מקרים, סיכון יחסי מובהק של 1.12עם מנה של 100 mGy לשד, וכל הממאירויות הסולידיות האחרות יחדיו (1693 מקרים, סיכון יחסי של 1.05 עם מנה של 100 mGy לקיבה).

מנה של 100 mGy לקיבה ולשד מקבילה למתן חומר פעיל של 243 MBq ו-266 MBq לחולים עם מחלת גרייבס. לכל 1,000 חולים עם פעילות-יתר של בלוטת התריס שטופלו במינונים אופייניים לקיבה (150-250 mGy), צפויה עליה של 19 עד 32 מקרי תמותה עקב ממאירויות סולידיות.

החוקרים קוראים להשלים מחקרים נוספים בכדי להבין טוב יותר את הסיכונים והיתרונות של כל אפשרויות הטיפול הזמינות בחולים עם היפתירואידיזם.

0 תגובות

השאירו תגובה

רוצה להצטרף לדיון?
תרגישו חופשי לתרום!

כתיבת תגובה

מידע נוסף לעיונך

כתבות בנושאים דומים