לימפומה על שם הודג’קין היא מחלת סרטן שפוגעת ב-80% מהמקרים בחולים צעירים סביב גילאי העשרים, ונחשבת לברת ריפוי באחוזים גבוהים. אלא שכאשר המחלה פוגשת, בפיק השני שלה, את המבוגרים בני 60+, התמונה משתנה לגמרי והטיפולים שמבריאים את החולה, יכולים באותה מידה ליצור נזקים בלתי הפיכים

מחלת הסרטן הודג’קין לימפומה, מתאפיינת בהגדלה של בלוטות לימפה, בעיקר בצוואר ובית החזה. על אלו נוספים חום גבוה במיוחד בשעות בערב, גרוד בגוף וקוצר נשימה. מעבר לסימנים המאוד ברורים, גם אבחון המחלה נעשה בצורה יחסית קלה ומהירה. דרך הדמיה ובדיקות דם רגילות, ניתן לעלות על חשד גבוה למחלה, ומאשררים את המצאות המחלה על ידי בדיקות נוספות ו-Pet CT כדי למצוא את הבלוטות הספציפיות.

במשך עשרות שנים למחלה היו באופן יחסי אחוזי ריפוי גבוהים, אך הטיפול התבסס אך ורק על כימותרפיה. למעשה בכל 30 השנים האחרונות הטיפולים כולם היו בעלי אותם פרופיל בטיחות ותופעות לוואי. הבסיס היה אותו בסיס של שילוב תרופות כימיות ואחוזי הריפוי עמדו על בין 70%-80%. הוויכוח היחיד בין הרופאים עמד על השאלה אם להעניק טיפול אגרסיבי יותר או פחות במטרה להציל חיים. כולם אבל ידעו שלהצלת החיים הזו יש מחיר תופעות לוואי מאוחרות שעלולות להביא לפגיעה בריאות, בלב, בפוריות ומחלות סרטן נלוות. 

השנים האחרונות הביאו עמן בשורות של ממש בתחום. עם כניסת הטיפולים הביולוגיים ממוקדי המטרה, השילוב התרופתי כבר לא התבסס על כימותרפיה בלבד, והטיפול הביולוגי נועד גם להפחית את תופעות הלוואי הקשות. והתקדמות הטכנולוגיה גם נתנה לנו אחוזי ריפוי טובים אף יותר במחקרים 90%-93% הצלחה והפכה את הודג’קין לימפומה לכזו שאף יותר קל להתמודד עמה. לא רק שילוב התרופות גרם להצלחה הטיפולית, אלא גם האופציה להוריד חלק מהתרופות הכימותרפיות שגורמות לתופעות הלוואי הקשות אחרי סיום הטיפולים. גם כאשר אנחנו נהנים מההצלחה בריפוי מהמחלה, חשוב שלא לגרום נזק לאחר מכן, חלקו כזה שלא הפיך.

אלא שמה שאפשר לתת לצעירים, לא יכול להינתן למבוגרים. המחלה אמנם יותר שכיחה באחוזי ניכרים בגיל הצעיר, כ-80%, ואולם הפיק השני של המחלה הוא באזור גילאי 60+, כ-20% מהחולים בכלל במחלה. דווקא כאן מגיעים האתגרים הרפואיים הגדולים יותר בקרב הקהילה הרפואית. ודווקא כאן, הטיפולים החדשים שניתנים לצעירים, עלולים לפגוע באופן קשה במטופלים המבוגרים. עד כדי כך שלא ניתן לתת אותם בגיל המבוגר.

דוגמא לכך היא טיפול בחומר ‘בלאומיצין’, אחת התרופות ששנים רבות משמשות בטיפול במחלת הודג’קין. התרופה יכולה לגרום לפגיעה בתפקודי ריאות ובריאה עצמה שבאה לידי ביטוי בקוצר נשימה בתחילה ולאחר מכן, אחרי מספר טיפולים, יכול לגרום להחמרה ניכרת במצב המטופל או אפילו לנכות. וכאשר בגילאים היותר מבוגרים יש גם פגיעה מסוימת קיימת בתפקודי הריאות (כתוצאה מעישון לדוגמא, זיהום אוויר ועוד) אז הפגיעה הזו הופכת להיות פי כמה וכמה יותר קשה. את הטיפול הזה המבוגרים לא יכולים לקבל ולמעשה נותרים ללא טיפול.

והאתגר שלנו הוא גדול. כבר מספר שנים שאנחנו מחפשים פתרון או אפשרות להוריד חלק מהטיפולים הכימיים או לפחות לצמצם את השימוש בתרופה במספר הטיפולים. אך כמו בכל פרוטוקול טיפולי, להוריד את אחת מהתרופות הכימותרפיות זו בעיה בגלל כמות החומר ותדירות הטיפולים שניהם מאוד חשובים בטיפול במחלה. וכשהסרטן של הצעירים פוגש את המבוגרים, והרופא המטפל עומד בפני אופציה בלתי אפשרית של הצלת חייו של המטופל מול פגיעה בו בטווח הארוך זו מציאות בלתי אפשרית. טיפול שיהיה אפשר לתת למבוגרים ולא ייצר את אותה פגיעה הוא כורח המציאות ועם התפתחות הטכנולוגיה הרפואית, בהודג’קין לימפומה בפרט, זהו הצעד המתבקש הבא בארגז הכלים שלנו עבור החולים.

(*) הכותבת היא ד”ר פאולינה פטצ’נקו, מנהלת יחידת אשפוז המטולוגי, ביה”ח וולפסון.

1.    Ansell SM, Hodgkin lymphoma: 2018 update on diagnosis, risk-stratification, and management. Am J Hematol. 2018;93:704715

2.    Sun H, et al. Incidence and Predictors of Bleomycin Pulmonary Toxicity in Hodgkin Lymphoma (HL) Patients Treated with Adriamycin, Bleomycin, Vinblastine and Dacarbazine (ABVD). Blood 2011 118:3643