סיפור אישי: עם תיכוניסטים (FREE)

הייתי כנראה במצב רוח מרומם במהלך המשרה הרביעית שלי כמתמחה בכיר ברפואת נשים, אחרת לא הייתי נענה להזמנה לייצג את מקצוע הרפואה ביריד התעסוקה של בית הספר שלמדתי בו.  הייתי אמור לבלות את הבוקר מאחורי שולחן, כשחבורה של תיכוניסטים מגושמים מתקבצת סביבי, כדי לשאול אותי על העבודה שלי. מה שקרה בפועל היה שרובם ניגשו לאנשים אחרים כדי לשאול אותם על העבודות המעניינות יותר והמכניסות יותר שלהם. הדוכן שלי נראה, בלי שום ספק, הכי פחות מפתה. לכולם היו ערימות של עלונים, קערות עם עטים, ממתקים ומחזיקי מפתחות. הנציגים של  Deloitte   אפילו חילקו סופגניות, מה שנראה קצת לא הוגן מצדם. מה הייתי אמור להביא כדי לפתות בני נוער לקריירה ברפואה?  סטטוסקופים צעצוע? שייקים של מי שפיר? יומנים של סופי שבוע הערבים והחגים מחוקים מהם?

התלמידים שבכל זאת ניגשו לדבר איתי היו חכמים, רחבי אופקים ומלאי מוטיבציה. הייתי בטוח שאלה אנשים שיעברו את לימודי הרפואה בקלות, אם יבחרו בדרך הזאת. מצאתי את עצמי מדבר באריכות על הרע וגם על הטוב שבעבודה. למרות שחשתי צורך לגונן על המקצוע שלי, בייחוד בין כל הדוכנים אחרים, היה לי לגמרי ברור שאנחנו צריכים שאנשים ייכנסו אליו בעיניים פקוחות. אז אמרתי להם את האמת:  השעות נוראות, השכר נורא והתנאים נוראים. אתם לא תקבלו הערכה, לא תקבלו תמיכה, לא תקבלו כבוד ולעיתים תכופות תישקף לכם סכנה גופנית. אבל זאת העבודה הכי טובה בעולם.

מרפאת פוריות: לעזור לזוגות צעירים להיכנס להיריון אחרי שנים של ניסיונות, אחרי שתקוותם כבר אבדה – קשה להסביר איזו תחושה מדהימה זו. זה משהו שהייתי עושה בשמחה על חשבון הזמן החופשי שלי, ובחינם. (ומה אתם יודעים, באמת עשיתי את זה במרפאות שנמשכו שעות מעבר למתוכנן). מחלקת יולדות: מסע מטורף כמו רכבת הרים, ובכך אני מתכוון לומר שברוב המכריע של המקרים כולם יוצאים מזה בחיים, אף על פי שיש הרגשה שזה בניגוד לחוקי הטבע. אתה רץ מחדר לחדר, מיילד כל תינוק שנקלע למצוקה, או תינוק שנתקע ביציאה, ומטביע חותם שלא יימחה לעולם בחייהן של המטופלות האלה.

אתה כמו גיבור על בעצימות נמוכה, עם חגורת אביזרים שכוללת סכין מנתחים, מלקחיים וסוג של שואב אבק. 

הקריירות שהוצגו בדוכנים האחרים זימנו לתלמידים פיתויים ברורים משלהן – בראש ובראשונה הרבה כסף בכל חודש – אבל אין כמו הידיעה שאתה מציל חיים. ובדרך כלל, זה אפילו לא זה. די לדעת שהישפעת לטובה על חייו של מטופל. אתה חוזר הביתה עם אנרגיה שקשה לתאר למרות העייפות, למרות השעה המאוחרת, למרות הדם על הבגדים ומרגיש שיש לך תפקיד מועיל בעולם. נשאתי את הנאום הקטן הזה בערך שלושים פעם, ובסוף האירוע הרגשתי כאילו עברתי טיפול זוגי מתיש לדבר על כל הבעיות ולהבין שהניצוץ עדיין שם, למרות הכול.

יצאתי מהאולם בתחושה של התרוממות רוח, וגיליתי שאני מצפה כבר להגיע למחלקת יולדות ביום שני. איזה כבוד לעבוד בעבודה כזאת, אפילו אם היא הרבה יותר גרועה מסך חלקיה. גנבתי סופגנייה מהדוכן ויצאתי הביתה. ובפעם הבאה שמישהו שאל אותי “ברצינות, איך אתה עומד בזה?” ידעתי בכל נימי נפשי את התשובה. אם כי התשובה שנתתי בפועל ברוב המקרים הייתה “אני אוהב לנתח נשים” – מה שלפחות שם קץ לשיחה במהירות.

הסיפור הושאל מהספר “זה הולך לכאוב” של  ד”ר אדם קיי, תירגם מאנגלית תומר בן אהרון והוצא לאור על ידי “כורסא – הוצאה לאור”.

0 תגובות

השאירו תגובה

רוצה להצטרף לדיון?
תרגישו חופשי לתרום!

כתיבת תגובה

מידע נוסף לעיונך

כתבות בנושאים דומים