סיפור אישי – The trust fall (חינם)

מריה בודקת את הפנים שלי ולבסוף אומרת “טוב להכיר אותך”. אני מתמחה בנוירולוגיה וכעת עובדת ביחידה לרפואה פליאטיבית.  אני צופה ברופא המחלקה ובכומר ששניהם מכירים היטב את מריה. היא מקבלת את שניהם בסבר פנים יפות. רואים את השיניים העליונות שלה, כולל הרווח בו שן אחת חסרה. באף שלה מונח צינור פלסטי קשיח, ובתוכו עמוד של מיץ מרה שעולה ויורד. מריה מתארת את החוויה של היום, כאשר אכלה חפיסת שוקולד, “ואחר כך בא הכאב, כאילו זאת חומצה” – כאשר בלעה את השוקולד. לאחר מכן היא מתארת סיוט שהיה לה: “כאשר אינני מסוגלת להירדם, אני חושבת על ההומלסים הישנים ברחובות עם מה שהם יכולים למצוא. אחרי מחשבות אלה, אני תמיד יכולה להירדם מחדש”. היא מעלה את הידיים ומלטפת את הקודקוד הקרח שלה.

 “זהו זה. אני כבר לא יכולה לדבר יותר” ואז היא מבקשת מבעלה להמשיך. הוא רק מתחיל לדבר ומיד היא נכנסת לדבריו. “מחשבותיי זזות יותר מהר מיכולתי לדבר. האם זה מפריע לכם לראות איך אני מפסידה את המילים ככה?”. “זה לא מפריע” – אומר הרופא המטפל – “טוב לראות אותך… את חולה וזה לא תענוג. אבל לראות אותך משמח אותנו”.

הרופא ומריה שניהם מאירופה במקור, וזה מקשר ביניהם. בעלה של מריה פונה אלי ושואל “האם את מכירה את המשחק המעודד עבודת צוות, בו משתתף נופל לאחור ואחר חייב לתפוש אותו?  אתמול מריה סיפרה לי שאת מזכירה לה את המשחק הזה”.

מריה חייכה את החיוך הרחב שלה. “נכון, זה כאילו אני נופלת ואת תופשת אותי. ולמחרת, זה את הנופלת ובן אדם שלישי יתפוש אותך”. נדהמתי. בתור מתמחה ביליתי את השנתיים האחרונות בהתרוצצות בבית החולים, טיפול במקרי חרום, ניהול שיחות ושלל תפקידים אחרים. זה תפקידי הראשון בשנתיים האחרונות בהן כל מה שעלי לעשות הוא לצפות.

אני מסתכלת בכל הנוכחים. מריה אישה אינטליגנטית, חריפה, רגישה, מתעניינת בנו, בשפה, בסיפורים, וכל זה כאשר הגוף שלה הורס אותה. פתאום אני נתקפת התרגשות. אני מדכאת את הרצון לבכות ושוב נרגעת. אינני רגילה לצפות בשיחות כאלה מקרוב. זה כואב. מריה אישה שובת לב, והיא עומדת למות.

בעלה שואל על הבדיקות הבאות ובאיזו מידה הן ישפיעו על הטיפול. מריה שקטה. כאשר אנחנו עוזבים, ועל אף שלא דיברתי אתה אפילו מילה אחת, היא רוצה לחבק אותי ואני מחזיקה אותה. אז היא אומרת “לכולכם יש ריח כל כך טוב, כאילו כיבסתם את הבגדים שלכם באש”. מחוץ לחדר אני מנקה את הידיים שלי  ב- “sanitizer”. אני מרגישה כאילו אנחנו קבוצת מלאכים שתפקידם ללוות את מריה בדרכה האחרונה. הכומר פונה אל הרופא ואומר “היא מתדרדרת”, והרופא נד בראשו.

למחרת אנחנו מקבלים את תוצאות הבדיקה. הטיפול לא עזר. הבטן של מריה מתמלאת בתאי סרטן והם לוחצים לא על המעיים בלבד, אלא גם על העורקים והוורידים. מריה לא הייתה מרוצה מכך שתוצאות אלה נמסרו לה על ידי רופאה שלא הכירה היטב. מריה התלוננה שהרופאה   השאירה את הדלת פתוחה כאשר דיברה אתה. היא אפילו לא התיישבה. מריה נפגעה, אבל שלוש שעות מאוחר יותר, כאשר סיפרה על מה שהיא עברה בבוקר, הוסיפה שהיא כבר התגברה על זה.

“האם תרצה מסטיק?” היא שאלה את הרופא המטפל. “בשמחה” – הוא ענה ולקח אחד.

ואז היא פונה אלי: “האם את רוצה מסטיק לשמור לזמן שכבר לא אהיה, כדי לזכור אותי?”. 

היום מריה מהרהרת על המוות.

היא פונה אל הרופא המטפל בה ושואלת: “האם ראית את הסרט ‘Marlenes line’?  אם לא, לא יהיה לך קשה למצוא אותו. הוא צולם בסקנדינביה וכבר קיבל כמה פרסים. זה מתחיל עם האישה הזאת שפותחת את החלון, מושיטה את הידיים, וצועקת ‘היום אני מוכנה למות’.” הרופא מחייך. לבעלה של מריה פנים של הערצה, חוסר אונים וחרדה.

בשלב זה כבר היה לי קשה להתאפק ולא לבכות. אני מתחילה לחשוב על מס הכנסה ועל גידול גורי כלבים. אני מסתכלת על בעלה. הוא התחיל לבכות. אינני יכולה להתאפק עוד. הדמעות מתחילות לזלוג על החלוק הלבן שלי. אני מסתכלת מסביבי ומתביישת,  אבל אף אחד לא מרגיש בי. אני זוכרת שלימדו אותי בבית הספר לרפואה שלא אוכל להשתתף בצערו של כל אחד מהחולים שלי, כי זה יהרוס אותי. אני זוכרת מה עלה במחשבותיי כאשר הזהירו אותי שלא להשתתף בצערם של החולים. אם לא אשתתף, אאבד את יכולת האמפתיה. אני זוכרת שבתקופת הסטאז’ שלי הבנתי עד כמה אזהרה זו הייתה במקום. בקושי בכיתי. אבל כעת, כאשר אני מתרגשת מיגון, אני אומרת לעצמי: אין זה עניין של אמפתיה, זה עניין של תשומת לב. תקלף מעלי את האחריות שלי, ומה שנשאר הוא היכולת שלי להרגיש ולהשתתף.

אני סוגרת את העיניים ולוחצת את גופי אל גב הכיסא. אני רואה מתחתי את הזרם לאורכו אנחנו זורמים… אני רואה את הגופה שלי, של בעלי ושל ילדי. אני רואה מוות של כל דבר בעולם ואת המחליפים. ומריה היא בראש. היא צועקת אלינו כדי לספר לנו מה היא רואה. מאחר שאני רופאה, אני מרגישה כאילו הרגליים שלי עומדות בזרם זה. זה עוזר לי להבין את החיים טוב יותר. להשתמש טוב בזמן לרשותי. לאהוב, לשים לב, לסלוח, אבל החיים גם עצובים מאוד.

“האם את יודעת מה זה אכזבה חיובית”? – מריה שואלת. “למשל כאשר ידיד שלך מוביל אותך למסעדה  שאת לא סובלת…האוכל לא מעניין אותך, את לא רוצה לשלם, התאורה חלשה, המפה מלוכלכת… אבל כאשר המנה מגיעה, את שמחה”.

פיתחתי שיטה לחשוב על המוות בצורה חיובית. אני בת 66 עכשיו. אם היית בא אלי בינקות ואומר לי “אני מוכן לתת לך 66 שנות חיים ואושר, הייתי  עונה: בוודאי! 66 שנים  זה זמן רב.

אני מוכנה. עכשיו  כמובן אני מצטערת שלא הבאתי את העורך דין שלי איתי.” 

בעלה אומר: “את מתחילה לדמיין איך זה לעזוב את העולם?”

“אני מוכנה” – אומרת מריה “אני לא מפחדת, אני רק רוצה שישלטו על הכאבים, כך שאוכל לשמור על הכבוד העצמי שלי. לא גאווה, רק כבוד עצמי.”

עבר סוף שבוע. היום היא עייפה. מדברת מעט.

הכומר שואל: “לו יכולת לצייר כעת, מה את היית מציירת?”.

“הה” – היא עונה. אנחנו מחכים לתשובתה.

“Queen bee” – היא עונה. “ווילונות עפים ברוח. ותה. תה חם מאד. ומאפה משיפון, מרוח בחמאה, ודבש, הרבה דבש.  אבל זה רק בגלל שאנחנו בקיץ. לו היה חורף הייתי מבקשת power outage,  ginger bread, אלה הדברים שמהם נהניתי בחיים. אלה הדברים שבעבורם חייתי: חברים, שיחות עד אמצע הלילה, חצות, הולכים לישון. ואז ארוחת בוקר. ‘חנה הביאי כמה ביצים מהלול…'”.

הזיזו את מריה לחדר שבו אפשר להסתכל על הגבעות מאחורי בית החולים. עץ אקליפטוס מתנועע ברוח. הפעם אני מבקרת לבדי. מריה ישנה. חיוורת עם גוון צהבהב בעור. בעלה יושב על יד החלון  ותוהה איך יחזור הביתה בלעדיה. מריה! זה כאילו לפתוח את הדלת ולהקשיב למישהי שרה וממשיכה לשיר, אבל אני יודעת שגם שיר זה לא יימשך לעולם.

הסיפור מובא מכתב העת JAMA  מיום 26 באפריל 2022.

0 תגובות

השאירו תגובה

רוצה להצטרף לדיון?
תרגישו חופשי לתרום!

כתיבת תגובה

מידע נוסף לעיונך

כתבות בנושאים דומים