תזונה

סיפור אישי; מתמחה וגם מטופלת (FREE)

אני נכנסת לחדר החולה שלי, מר צ’, בן 64, חייל לשעבר. הוא התקבל למחלקה לפני כמה ימים בעקבות הקאה דמית גדולה. אני חוזרת על משפט זה כל בוקר, אבל האמת היא שזה בכלל לא מתאר את החולה. למדתי יותר פרטים מתוצאות המעבדה שלו, מבדיקות ההדמיה שלו ומהתוצאות הפתולוגיות. אבל להכיר אותו ממש, הכרתי רק בזכות השעות הרבות שביליתי ליד המיטה שלו.

האישה שהתאהב בה עבדה בשדות הארטישוק והתאמצה ללמוד אנגלית. הוא היה גאה בשלושת בניו, שהיו פזורים בארץ. לאחר קריירה כלוחם, הוא היה אדם ירא שמים, אבל מעל הכול פחד מהמוות. כאשר בדקתי אותו בפעם הראשונה חשדתי שהוא סובל מסרטן. הוא היה קכקטי (cachetic) מאוד, ובבדיקת הבטן יכולתי למשש את השפה הלא ישרה של הכבד. עכשיו באתי למסור לו את תוצאות הביופסיה שלו. “הנה היא באה” – הוא אמר בחיוך כאשר נכנסתי לחדרו והתיישבתי על מיטתו. מאחר ואני הרופאה המטפלת פני מוכרים לו, מה שאי אפשר להגיד על רוב האנשים שנכנסים אליו. “באתי למסור לך את תוצאות הביופסיה שלך” – אני אומרת בעדינות. אני מסתכלת לו בפנים והוא מיד מנחש את התוצאות. הדמעות זולגות על פניו. “יש לי סרטן, נכון?”.  אני מנענעת בראשי. הוא עוצם את עיניו ומתחיל לעכל את המשמעות. המוניטור מתחיל לצלצל, כשהדופק שלו עולה. אני משתיקה את המכשיר.  אינני צריכה את הטכנולוגיה כדי להסביר לי שהאיש בפחד נורא.  אני מסתכלת בידיים הרועדות שלו, בידיים שפעם איתן החזיק את הילדים שלו, בידיים איתן ניגב את דמעות אשתו, בידיים שבהן הוא עשה את סימן הצלב כל יום ראשון בכנסייה. אנחנו יושבים בדממה, אך זוהי דממה רועמת. רעמי הפחדים של הבלתי ידוע שעומד לפנינו. זה הרגע שבו כל עולמו מתהפך. אני מכירה את הרגע הזה טוב מאוד.

אני מסתכלת בידיים שלי, ידיים שרק לפני שנה החזיקו את בתי הבכורה. אבל גם ידיים אשר החזיקו את התוצאות הרדיולוגיות של צילום החזה שלי עצמי, שם היה כתוב “התרחבות קשריות הלימפה במדיאסטינום. יכול להתאים ללימפומה. תפליט בשני צידי החזה.” אני עוד זוכרת איך החדר התחיל להסתובב ואיך הרגשתי משותקת. זוכרת איך השיתוק עבר והתחלף ביבבה. “אינני רוצה לעזוב אותה,” אמרתי לבעלי עוד ועוד. טלפנתי לאבי, רופא משפחה עדין ומנוסה. “אבא,” אמרתי, “האם יש לי סרטן?” המילים נשמעו סוראליסטיות. אבא הבטיח לי שיגיע בטיסה הראשונה.

מוקדם יותר ביום בו אובחנתי, הייתי בביקור במחלקה קרדיולוגית. התעלמתי משיעול טורדני ומחולשה. חולשה לאחר הניתוח הקיסרי היא דבר צפוי. החלטתי לא לוותר. בצהרים כבר היו לי כאבים עזים, אבל הם עברו. בבית הספר לרפואה למדתי  להתגבר על אי-נוחות, ושטיפול בחולה דוחה כאבים של המטפל. רופאים וחולים שונים מיתר בני האדם.

לא שיערתי שאני עצמי חליתי במחלה קשה. ואז הופיעה קשרית לימפה מוגדלת מעל עצם הבריח ולא יכולתי להתעלם ממנה. שבועיים לאחר שהתחלתי לעבוד כרופאה, מצאתי את עצמי רופאה, חולה ואימא הכול יחד. בכול רגע נתון לא ידעתי איזה תפקיד עלי לשחק בדיוק.  ציפיתי ללמוד רפואה על ידי תצפית וטיפול  בחולים. במקום זה למדתי על כימותרפיה, תרופות למניעת הקאות, ו-granulocyte colony stimulating factors. בתקופה שבה למדתי רפואה ביום והורות בלילה, הפכתי לחולה בבית החולים שלי. רעדתי כאשר הורדתי את החלוק הלבן המעומלן שלי ונכנסתי למיטת חולה עם פיג’מה של חולה. תוצאות הרנטגן המליצו לבצע אקוקרדיוגרם, וזה אישש את החשד לטמפונדה של הלב. כלומר הלב התאמץ לדחוף דם דרך חזה מלא רקמת גידול. באותו לילה שכבתי ערה ונזכרתי בחולים שראיתי בבוקר. נראה היה לי שאני חולה יותר מכולם, על סף אי ספיקת לב. הרגשתי שאני בת תמותה.

לאחר שעזבתי את בית החולים הזמן החל להאט. תמיד הייתי רגילה למהר. מתאמצת להתקבל לבית ספר לרפואה, עומדת בלחץ לעבור בחינות. עובדת במחלקות שונות ובו בזמן מתאמצת לשמור על חיי משפחה ומתכננת להביא ילד לעולם. מתכוננת לבחינות לתואר, מזמינה ראיונות למקומות עבודה. מעכשיו הפכו חיי לתהליכים חוזרים דו שבועיים המוקדשים לכימותרפיה. שערותיי נשרו, עור הבטן שלי השתפל לאחר הניתוח הקיסרי וחלב האם שלי התייבש. פחדתי לקרב את בתי קרוב אליי, מחשש שתרגיש בקרבות שמתחוללות בקרבי. כאשר אחזתי בה הרגשתי אהבה עזה, מלווה בחשש שמא היא תלך לי לאיבוד. היא פנתה אלי עם חיוך מגניב, חיוך דומה לשלי כשהייתי בגילה. היא מתחילה את חייה ואני נאבקת עבור חיי שלי.

במשך כל השנה הבאה עברתי 12 טיפולי כימותרפיה, שני אשפוזים בבית החולים, שתי שאיבות של דם מהפריקרדיום, ארבעה PET-scans, אינספור בדיקות דם, אקו-קרדיוגרמים וצילומי חזה.   הייתי חולה במשרה מלאה. בכל יום הרגשתי כאילו אני עומדת על מצוק. כל בשורה רעה מהמעבדה או מכון הרנטגן יפילו אותי לתהום. ביום האחרון של הטיפולים, לא צלצלו הפעמונים, ולא באו מקהלות לשיר. הורידו לי את תג הזיהוי, והורו לי לחזור למרפאה בעוד כמה שבועות כדי לעבור סריקה אחרונה של הגוף. התשובה הגיעה במהירות באמצעות שיחת טלפון. הייתי נקייה מסרטן. אבל עכשיו רק התחלתי את תהליך ההתאוששות. למחרת הוציאו לי את הקטטר המרכזי,  שהגיע עד לפרוזדור של הלב. החזירו לי את גופי. הפסקתי להיות שדה קרב למלחמה בממאירות. אבל האם זה היה עדיין הגוף שלי? כבר לא הייתי חולה אבל קשה לומר שהרגשתי בריאה. האונקולוג שלי הרשה לי לחזור לעבודה – תקופת ההתמחות שלי.

היה חשוב לי לחזור לעבודה בתקופת מגפת הקורונה. רציתי לראות בתקופה זו של לחץ אם אוכל לעמוד בקצב כמו העמיתים שלי, ולעקוב אחרי האבחנות ואחרי גורלם של החולים החדשים. בתוך עצמי נלחמתי בין שתי הזהויות שלי גם חולה וגם רופאה. כל חולה הזכיר לי אספקט אחר של מחלתי. הפחד העיקרי היה מוכר לי. וריח החלוקים שלהם הזכיר לי את אשפוזי. בית החולים היה מלא בשלטים בעלי משמעות בעבורי. יום אחד עצרתי ליד הדלת של חולה בסרטן השד. נזכרתי בימים שבהם שכבתי באותו חדר, מסתכלת בראי ורואה פנים נפולות. היום פניי היו שוב עגולות. חרדותיי חזרו אליי. האם הגידול יחזור? אומנם הורדתי ממני את הסטיגמה של חולת סרטן, אבל…  האם הוא יחזור? הפסקתי למהר בעת הביקור שלי. כאשר חולה פנה אליי, עצרתי להקשיב. נשבעתי שאעמוד לצידם בנסיעה שלהם בדרך הבלתי ידועה. נסיעה שגם אני נסעתי בה. הזהויות  שלי כחולת סרטן, כרופאה וכאם השלימו לאיטן זו את זו, והשלם היה גדול מסך חלקיו.

המוניטור מצלצל שוב. אני תופסת את ידו של מר צ’ והוא מחזיק את ידי, וכך אנחנו יושבים זמן ארוך, נזכרים בדמעות שלו ובעובדה שימיו ספורים. לכול המסעות שלנו יש התחלה וסוף, והחיים שלנו הם מה שאנחנו עושים באותם רגעים יקרים ובלתי צפויים, שפחד והוד משמשים בהם בערבוביה.

הסיפור הופיע בכתב העת New England Journal of Medicine  ב 17 במרס 2022. 

0 תגובות

השאירו תגובה

רוצה להצטרף לדיון?
תרגישו חופשי לתרום!

כתיבת תגובה

מידע נוסף לעיונך

כתבות בנושאים דומים

  • סיפור אישי - The trust fall (חינם)

    סיפור אישי - The trust fall (חינם)

    מריה בודקת את הפנים שלי ולבסוף אומרת “טוב להכיר אותך”. אני מתמחה בנוירולוגיה וכעת עובדת ביחידה לרפואה פליאטיבית.  אני צופה ברופא המחלקה ובכומר ששניהם מכירים היטב את מריה. היא מקבלת את שניהם בסבר פנים יפות. רואים את השיניים העליונות שלה, כולל הרווח בו שן אחת חסרה. באף שלה מונח צינור פלסטי קשיח, ובתוכו עמוד של […]

  • סיפור אישי; עזרה בבית (FREE)

    סיפור אישי; עזרה בבית (FREE)

    “לאימא שלך אין עוזרת בית כי היא ניתקה את שיחת הטלפון אתנו.” “מה? באמת?” שאלתי בתדהמה.   “כך רשום אצלי בדיוק”. ברפואה, אם זה רשום, הרי זו האמת. אני מאדימה מרוב מבוכה, אבל כרופאה מעוצבנת קצת, אין לי זמן להתווכח. אני פונה לאימא ושואלת: “אימא, האם זה נכון שניתקת את השיחה עם העובדת הסוציאלית מהעירייה?”  “לא […]

  • סיפור אישי - בבקשה אל תשמרו עליי (FREE)

    סיפור אישי - בבקשה אל תשמרו עליי (FREE)

    “אני אוהבת אותך, אני אוהבת אותך כל כך” – הודעה זו השאירה סבתא לולו  (Lolo)  שלי  בטלפון אתמול בערב, לפני שניסתה להתאבד.  למחרת, בבוקר יום ראשון בהיר בשנת 2018, קיבלתי שיחה ממספר טלפון שלא הכרתי. “מצאו את הסבתא שלך ללא הכרה”. הדוברת הזדהתה כעוזרת לרופא במקרי חירום. אני הרופא היחיד במשפחה ולכן מיהרתי לשדה התעופה […]

  • סיפור אישי; קיסר הקיסרות (חינם)

    סיפור אישי; קיסר הקיסרות (חינם)

    סתיו 1985. אורות הפרוזדור סנוורו אותי כאשר יצאתי מהמחלקה וריח שתן היה באוויר. הרגשתי נפוחה. הרגשת נימול מתחת לעור, והעור יבש וסדוק. טיפת זיעה נוטפת מעל חולצתי. העיניים שלי בוערות. אף לא הייתי כל כך צמאה, ואף פעם גם לא הושפלתי כמו היום. מנהל המחלקה, מחלקת פנימית ב’, כעס עלי בפני כל משתתפי הביקור, על […]

  • סיפור אישי - הדברים הקטנים (FREE)

    סיפור אישי - הדברים הקטנים (FREE)

    “מאחר שספירת הלויקוציטים הגיעה לרמה מעל אלף, אינך לוקה עוד בנויטרופניה ואינך בסיכון לזיהום רציני. נוכל להפסיק מתן תרופות אנטיביוטיות,” הסברתי באיטיות אבל בהתרגשות לאדון מ’, אדם בגיל העמידה ששכב במחלקה כבר חודש ימים לאחר השתלת תאי גזע  כחלק מהטיפול למחלת הלויקמיה שלו. לאחר ההשתלה הוא לקה בזיהום מפחיד שדרש אשפוז ביחידה לטיפול נמרץ. “זהו סימן […]

  • סיפור אישי; טעם התקווה (FREE)

    סיפור אישי; טעם התקווה (FREE)

    החזקתי את המזרק בידי, שאלתי את עצמי אם יש לי כל מה שדרוש לפעולה: תחבושת, צמר גפן ומתקן לפסולת. וחשוב מכול, האם אדע לפתוח את כיסוי המחט שהוא כנראה מסוג חדש.  דחפתי את המחט דרך העור והזרקתי. כאשר הוצאתי את המחט אמרתי לעצמי: הזריקה הראשונה  שנתתי במרכז הכינוסים, בו התנדבתי לחסן נגד מחלת הקורונה, הצליחה. […]

  • סיפור אישי; כאשר low-tech מנצח (FREE)

    סיפור אישי; כאשר low-tech מנצח (FREE)

    כאשר הגיע אפריל 2020  כבר הייתי מוכן לשוחח עם חולים דרך הווידאו. מגפת ה Covid-19  דרשה שחולים, קלינאים וכל אנשי הצוות הטיפולי יישארו בבית. כתוצאה מכך המרפאות בארצות הברית  שיפרו את תחזוקת  אמצעי התקשורת שברשותם. הייתי מעוניין לראות את החולים שלי ולשוחח אתם בווידאו, ולהיות חלק ממהפכת הבריאות הדיגיטלית. רוב החולים שלי היו דוברי ספרדית  […]

  • סיפור אישי - אובדנה של ילדה (חינם)

    סיפור אישי - אובדנה של ילדה (חינם)

    אומנם הילדה בת ה-11 ידעה שלאמה יש סרטן, אבל נפל בחלקי לבשר לה שהסרטן התפשט למוח. הילדה שאלה האם מצבה של אימה ישתפר. “לא” עניתי לה, “אבל יש לנו תרופה חדשה שבאמצעותה אנחנו מקווים להאט את ההתקדמות. אך במוקדם או במאוחר, מצבה שוב יתדרדר ובסופו של דבר היא תמות מזה”. הילדה נדהמה והסתירה את פניה […]

  • סיפור אישי; לדעת (FREE)

    סיפור אישי; לדעת (FREE)

    בדיוק גמרתי ביקור במחלקה כאשר הטלפון צלצל. “משהו לא בסדר. הרופא נמצא. בואי, דברי איתו את”, היא אמרה לי כאשר היא עמדה ליד מיטת אבא. הקרדיולוג תפש את השפופרת,  אני מתארת לי שהוא דיבר על אוטם שריר הלב, או על עלייה בלחץ הדם, אבל כל מה ששמעתי היה צנתור דחוף. יכולתי רק לחשוב על הצנתור […]