במאמר זה של פרופ’ רווה, אשר כפי שמצויין בשולי המאמר, נכתב כבר ב-2002 אך הוגש לפירסום בכתבי עת רפואיים רק ב-2005 (רק לאחר שהמחבר זכה בתואר הפרופסורה) אך אף אחד מכתבי העת לא מצא לנכון לפרסמו עד כה…

המאמר הוא כתב אשמה חמור כנגד המימסד והאקדמיה הרפואית. המחבר מציג תמונה קשה שבה קיים למעשה קונפליקט בין להיות רופא מסור וטוב המקדיש את עיקר זמנו ומרצו לטיפול בחולים, לבין פיתוח קריירה אקדמית והשגת תואר פרופסורה. ביחד, ע”פ הכותב, זה לא יכול ללכת…והאבסורד, לפי פרופ’ רווה הוא שבמרבית המקרים מתמחים בכירים המקדישים את עיקר זמנם לטיפול הם רופאים טובים יותר מהפרופסורים…אבל הקהל כמובן רוצה להגיע לפרופסורים ומוכן אף לשלם על כך…

למאמר המלא בהארץ

הערת המערכת: כדאי גם לעיין בחלק מהתגובות הרבות לכתבה באתר “הארץ”. מרביתן אוהדות ותומכות בכותב, אך יש גם מסתייגים כולל רופא ש”מתבייש” בדברים שכותב רווה. הנושא הוא טעון ומהמאמר עולה תחושה קשה ואמיתית של תסכול וגילוי לב (שכן פרופ’ רווה מציין שבסופו של דבר גם הוא נכנע לשיטה ולראייה הפך להיות פרופסור בעצמו…). האם המאמר בהכרח מייצג את התמונה האובייקטיבית האמיתית ? ויותר חשוב, אם יש בדברים החמורים הללו גם שמץ של אמת, האם יש מקום לחשוב על שיטת תגמול (אקדמית/מקצועית)  אחרת,  לאותם רופאים שרואים בטיפול בחולה את העיקר, גם על חשבון השתתפות במחקרים וכתיבת מאמרים ?