ממחקר חדש עולה כי C-Reactive Protein (CRP) הוא מרקר עדיף במעט על פני רמת LDL לנינוי אירועים קורונרים חוזרים. החוקרים מאמינים כי למטרות מניעה שניונית, יש להתאים את מינון סטטינים כך שיביאו לרמת CRP נמוכה מ-2 מ”ג לליטר, בנוסף לרמת LDL נמוכה מ-70 מ”ג לד”ל.

לדברי החוקרים, סטטינים מורידים את רמות LDL ורמות CRP, אך לא ידוע אם רמות CRP  משפיעות על התוצאות הקליניות.

החוקרים דבקו את הקשר בין רמות LDL ורמות CRP לאחר טיפול ב-80 מ”ג Atrovastatin או 40 מ”ג Parvastatin ביום ואת הסיכון להישנות MI או תמותה קורונרית. במחקר השתתפו 3,745 חולים עם Acute Coronary Syndrome (ACS).

שיעורי האירועים היו נמוכים יותר בחולים עם רמות LDL נמוכות מ-70 מ”ג לד”ל, תחת טיפול בסטטינים, בהשוואה לחולים עם רמות LDL גבוהות (2.7 לעומת 4 אירועים ל-100 שנות אדם, P=0.008). באופן דומה, שיעורי האירועים היו נמוכים יותר בחולים שהשיגו רמות CRP נמוכות מ-2 מ”ג לליטר, לאחר טיפול בסטטינים,  בהשוואה לחולים עם רמות גבוהות (2.8 לעומת 3.9 אירועים ל-100 שנות אדם, P=0.006), ללא קשר לרמות LDL.

במשתתפים עם רמות LDL לאחר טיפול של מעל 70 מ”ג לד”ל, שיעור הישנות האירועם עמדה על 4.6 ל-100 שנות אדם במשתתפים עם רמות CRP גבוהות מ-2 מ”ג לליטר ו-3.2 אירועים ל-100 שנות אדם בנבדקים עם רמות CRP נמוכות מ-2 מ”ג לליטר. במשתתפים עם רמות LDL נמוכות מ-70 מ”ג לד”ל, השיעורים היו 3.1 ו-2.4 ל-100 שנות אדם, בהתאמה (P<0.001).

הסיכוי של מטופלי Atrovastatin להגיע לרמות LDL ורמות CRP נמוכות היה גבוה יותר בהשוואה למטופלי Parvastatin. עם זאת, הגעה לערכי המטרה היתה חשובה יותר לפרוגנוזה, מאשר סוג התרופה שהביאה לערכים. השיעורי הנמוך ביותר של אירועים קורונרים (1.9 ל-100 שנות אדם), נרשם בקרב נדבקים עם רמות LDL נמוכות מ-70 מ”ג לד”ל, ורמות CRP נמוכות מ-1 מ”ג לליטר.

התוצאות הקליניות טובות יותר במשתתפים עם רמות CRP נמוכות לאחר טיפול בסטטינים, בהשוואה למשתתפים עם רמות CRP גבוהות, ללא קשר לרמות LDL. אסטרטגיות להורדת סיכון קרדיווסקולרי באמצעות סטטינים צריכה לכלול ניטור רמות CRP, כמו גם כולסטרול.

מגבלות המחקר כללו את חוסר היכולת להכליל את התוצאות מעבר לתנאים של מניעה שניונית, מאחר שהמשתתפים עברו לאחרונה MI או היו בסיכון גבוה ל-Unstable Angina ולכן היתה אינדיקציה ברורה לטיפול ארוך טווח בסטטינים.

קיימת מחלוקת באשר לשאלה אם טיפל בסטטינים צריך לשמש למניעה ראשונית בחולים עם רמות גבוהות של CRP, ללא היפרלפידמיה. הנתונים מספקים תמיכה חזקה להשערה כי טיפולים המיועדים להוריד את רמות הדלקת לאחר Acute Coronary Ischemia עשויים לשפר את התוצאות הקרדיווסקולריות.

מחקרים לאחרונה הראו תוצאות טובות יותר בנוכחות טיפול אינטנסיבי, מאשר טיפול מתון בסטטינים. טיפול אינטנסיבי הביא לירידה גדולה יותר ברמות LDL ורמות CRP, דבר שרומז לקשר בין שני המרקרים ובין התקדמות המחלה.

במחקר עקבו אחר 502 חולי CAD (Coronary Artery Disease) שהודגם באנגיוגרפיה. המשתתפים חולקו באקראי לטיפול מתון (40 מ”ג Parvastatin דרך הפה, כל יום), או טיפול אינטנסיבי (80 מ”ג Atrovastatin דרך הפה כל יום),עם בדיקת US Intravascular שבוצעה בתחילת המחקר ולאחר 18 חודשים, במטרה למדוד את התקדמות טרשת העורקים.

עבור כל הנבדקים, רמות LDL ירדו מ-150.2 מ”ג לד”ל בתחילת המחקר לרמות 94.5 מ”ג לד”ל לאחר 18 חודשים (P<0.001), והממוצע הגאומטרי של CRP ירד מ-2.9 ל-2.3 מ”ג לליטר (P<0.001). הקורולציה בין הירידה ברמת LDL וזו של רמת CRP היתה חלשה, אך משמעותית, בקבוצה כשלמותה (r=0.13, P=0.005), אך לא משמעותית באף אחת מקבוצות הטיפול בנפרד.

מניתוח הנתונים עולה כי אחוז השינוי ברמת LDL, CRP, Apolipoprotein B-100 ו-non-HDL Cholesterol היה קשור לשיעור התקדמות טרשת העורקים. לאחר תיקנון לירידה ברמות השומנים, הירידה ברמת CRP עמדה בקורולציה עם שיעור התקדמות טרשת העורקים, באופן עצמאי ומשמעותי. חולים עם ירידה ברמת LDL וגם ברמת CRP שהיתה גדולה מהחציון, הראו שיעורי התקדמות איטיים יותר של טרשת עורקים, בהשוואה לחולים עם ירידה קטנה מהחציון בשני המרקרים (P=0.001).

בחולי CAD, הירידה בשיעורי התקדמות טרשת עורקים הקשורה בטיפול אינטנסיבי בסטטינים, בהשוואה לטיפול מתון, קשורה באופן משמעותי לירידה גדוהל יותר ברמת Atherogenic Lipoproteins ו-CRP. החוקרים מציינים את מגבלות המחקר, וכותבים כי לדעתן הנתונים הללו אינם מספיקים כדי להמליץ על מדדים שגרתיים של רמת CRP בכדי לווסת את הטיפול בסטטינים, אך דרוש מחקר נוסף.

במאמר מערכת נכתב כי מדובר סטטינים וטרשת עורקים הם השילוב המושלם בין תרופה ומחלה, למרות שמצאו כי הפעילות של סטטינים מורכבת יותר מאשר חשבו בהתחלה, וכוללת מרכיב אנטי-דלקתי. התפיסה לפיה אפקטים אנטי-דלקתיים של סטטינים משפרים את המחלה הקרדיווסקולרית, מעלה את האפשרות ליצור חומרים אנטי-דלקתיים נוספים, אולי תפורים אישית, למנגנון האימונולוגי של האתרומה. קביעת מנגנון הפעולה של סטטינים ואת החשיבות היחסית שלהם, תסייע בהכנת טיפולים כאלו.

N Engl J Med. 2005;352:20-38, 773-774

לידיעה במדסקייפ