מתוצאות מחקר חדש שפורסמו בכתב העת Journal of Pediatric Orthopedics עולה כי טיפול בן ארבעה ימים ב-Dexamethasone , שניתן עם התחלת טיפול אנטיביוטי בילדים עם דלקת מפרקים זיהומית, הינה גישה בטוחה, שהביאה לשיפור קליני מהיר יותר, לצד קיצור מש האשפוז, בהשוואה לטיפול אנטיביוטי בלבד.

במסגרת המחקר העריכו החוקרים את ההשפעה של הוספת Dexamethasone לטיפול אנטיביוטי על המהלך הקליני של דלקת מפרקים זיהומית בילדים.

החוקרים ערכו מחקר אקראי, כפל-סמיות, מבוקר-פלסבו, שכלל 49 ילדים עם דלקת מפרקים זיהומית (Septic Arthritis). בנוסף לטיפול האנטיביוטי שניתן לחולים, הם חולקו באקראי לקבלת טיפול תוך-ורידי ב-Dexamethasone במינון 0.15 מ”ג לק”ג, כל שש שעות, למשך ארבעה ימים, או לטיפול פלסבו. החוקרים ערכו השוואה בין המדדים הקליניים והמעבדתיים, משך השהות באשפוז וסיבוכים מאוחרים.

גיל המשתתפים הממוצע עמד על 33 חודשים. מהתוצאות עולה כי אין הבדל משמעותי בין קבוצת ההתערבות וקבצת הפלסבו בגיל החולים, משך התסמינים, המפרקים המעורבים או מדדי הדלקת החדה. חיידקים בודדו מנוזל המפרק של 17 חולים (35%) ומהדם של ארבעה חולים.

בהשוואה לקבוצת הפלסבו, בקרב חולים בקבוצת ההתערבות, משך החום היה קצר יותר משמעותית (p=0.021; יום ראשון ללא חום לאחר 1.68 ימים, לעומת 2.83 ימים, בממוצע) וסמני דלקת מקומיים (p=0.021; יום ראשון ללא כאב לאחר 7.18 ימים, בהשוואה ל-10.76 ימים, בממוצע), רמות נמוכות יותר של מדדי דלקת חדה (p=0.003; יום אחרון של שקיעת דם של מעל 25 מ”מ לשעה לאחר 3.76 ימים, בהשוואה ל-8.40 ימים), משך טיפול אנטיביוטי פראנטרלי קצר יותר (p=0.007; ממוצע של 9.91 ימים לעומת 12.6 ימים) ומשך אשפוז קצר יותר בבית החולים.

החוקרים כותבים כי לא תועדו תופעות לוואי של הטיפול בשתי הקבוצות.

לסיכום, בילדים עם דלקת מפרקים זיהומית, קורס קצר של טיפול תוך-ורידי ב-Dexamethasone, שניתן בשלב מוקדם בשילוב עם טיפול אנטיביוטי, הינו גישה בטוחה, שהביאה לשיפור קליני ומעבדתי משמעותי, קיצור משך האשפוז בבית החולים והאצת ההחלמה של החולים.

J Pediatr Orthop 2011;31:211215

הערת מערכת

להלן הערת מערכת מאת ד”ר קמחי, עורך מדור ריאומטולוגיה:

מאמר זה שמחבריו ישראלים בדק את האפשרות שסטרואידים ישפרו את המהלך של דלקת מפרקים זיהומית בילדים. המחשבה שסטרואידים עשויים להועיל במהלך זיהום היא ותיקה ואוששה במקרים מסויימים של מנינגיטיס ואף נבדקה בעבר בארטריטיס ספטית בילדים. מתן דקסמתזון   תוך ורידי האיץ את ההחלמה בכיומיים וקיצר את השימוש באנטיביוטיקה תוך ורידית בכיומיים. המזהם הנפוץ במחקר זה היה KINGELLA שהוא נפוץ כאטיולוגיה זיהומית של ארטריטיס בילדים והיה מיעוט של זיהום בסטפילוקוק.האם ניתן להסיק מהממצאים גם על התועלת במבוגרים בהם החיידק השכיח הוא סטיפולוקוק. האם יש תועלת דומה בהזרקה תוך מפרקית לעומת הזרקה סיסטמית? נותר להמתין למחקר דומה במבוגרים.