מעבר לנטל הכלכלי הנרחב, שברים משנית לאוסטיאופורוזיס כרוכים בתחלאה משמעותית ותמותה מוקדמת. מחקרים אקראיים ומבוקרים גדולים הוכיחו כי הטיפול בביספוספנטים מפחית משמעותית את הסיכון לשברים בחולים עם אוסטיאופורוזיס ופרופיל תופעות הלוואי של תרופות אלו היה לרוב דומה לזה של טיפול דמה. עם זאת, מדיווחים לאחר-שיווק התרופות עלו ממצאים שעוררו דיון נרחב אודות בטיחות תכשירים אלו.

אחד החששות העיקריים הנוגע לטיפול בביספוספנטים הינו החשש מפני נמק של עצם הלסת. אירועים אלו דווחו בעיקר בחולים עם ממאירות, אשר קיבלו מינונים גבוהים ותכופים יותר של ביספוספנטים, אשר ניתנו דרך הוריד. למרבה המזל, בחולים עם אוסטיאופורוזיס, היארעות סיבוך זה נמוכה מאוד, עם כמקרה אחד לכל 10,000 או 100,000 שנות-אדם. גורמי הסיכון העיקריים לנמק של עצם הלסת כוללים מחלת שיניים, היגיינה אורלית ירודה וטיפולי שיניים פולשניים. לכן, חשוב להקפיד על בדיקות חלל הפה ולהשלים טיפולי שיניים מג’וריים לפני התחלת טיפול בתרופות אלו. בחולים הנוטלים תרופות אלו ונדרשים לטיפול שיניים פולשני, ההנחיות האחרונות מציעות לשקול הפסקה זמנית של הטיפול, אם כי אין עדויות מוצקות המאשרות כי גישה זו מפחיתה את הסיכון לנמק של עצם הלסת.

שברים אטיפיים של עצם הירך מופיעים לרוב ללא טראומה קודמת ומהווים חשש נוסף הנוגע לטיפול בתרופות אלו. עם זאת, בדומה לנמק של עצם הלסת, היארעות שברים אטיפיים של עצם הירך נמוכה ואינה עולה על 0.1%, אם כי השיעור עולה עם טיפול ממושך יותר בביספוספנטים. לא ידוע איזו קבוצה מצויה בסיכון הגבוה ביותר לסיבוך זה, אך גורמי סיכון כוללים מוצא אסייאתי, היפופוספטזיה, דלקת מפרקים שגרונית פעילה, טיפול בסטרואידים למשך למעלה משישה חודשים ורמות ויטמין D נמוכות.  יש להפסיק את הטיפול התרופתי במקרה של שבר אטיפי או עדות הדמייתית לשינויים אופייניים לאורך הקורטקס של עצם הירך.

תופעות לוואי קלות יותר הנוגעות לטיפול לעיתים קרובות ניתנות למניעה עם הדרכה נכונה ומהוות גורם פחות מגביל של הטיפול. למניעת דיספפסיה או דלקת של הוושט, יש להימנע ממתן הטיפול בביספוספנטים פומיים לחולים עם הפרעה במערכת העיכול הגורמת לעיכוב התרוקנות הוושט (דוגמת אכאלזיה, סטריקטורה, וושט על-שם בארט). יש ליטול את הטיפול עם כוס מים מלאה ולהישאר זקופים למשך 30-60 דקות, למניעת גירוי של רירית הוושט. טיפול תוך-ורידי ב-Zoledronic Acid מהווה חלופה לטיפול פומי, אך כרוך בתגובות באתר העירוי, כאבי מפרקים ושרירים היכולים להמשך מספר ימים (עד שליש מהמטופלים). סיבוך זה פחות נפוץ בחולים שכבר נטלו ביספוספנטים פומיים או לאחר העירוי הראשון וניתן להפחית אותם עם טיפול מניעתי באקמול לפני העירוי ובמרווחים קבועים למשך מספר ימים לאחר מכן. חשוב להקפיד על רמות סידן וויטמין D תקינות, מאחר וטיפול זה עשוי להביא להיפוקלצמיה.

החשש מפני נמק של עצם הלסת ושבר אטיפי של הירך הוביל לשאלות אודות משך הטיפול האופטימאלי בביספוספנטים. מאחר ותכשירים אלו נותרים בעצם זמן רב, מציעים הפסקת טיפול תרופתי. ההנחיות העדכניות הציעו לבחון את הטיפול לאחר חמש שנות טיפול ב-Alendronate, Risedronate או Ibandronate ולאחר שלוש שנות טיפול ב-Zoledronic Acid. יש לשקול הפסקות טיפול בחולים בסיכון נמוך יותר. הערכה חוזרת של הסיכון לשברים יכולה להתבסס על מדד FRAX וצפיפות עצם לאחר 1.5-3 שנים. עם זאת, בחולים הנותרים בסיכון גבוה לשברים (גיל מעל 75 שנים, שבר ירך או חוליות קודם, שבר תחת טיפול, טיפול פעל בסטרואידים בפרדניזולון במינון של לפחות 7.5 מ”ג ביום) יש להמשיך בטיפול לאוסטיאופורוזיס לאורך פרק זמן ארוך יותר.

הכותבים מסבירים כי עדיין קיימת אי-ודאות באשר למשך הטיפול האופטימאלי בביספוספנטים ובכל הנוגע למועד ולתועלת של הפסקות טיפול.

Rheumatology. 2018;57(11):1875-1876

לידיעה במדסקייפ