במאמר שפורסם בכתב העת Journal of Clinical Endocrinology & Metabolism מדווחים חוקרים על תוצאות מחקר חדש, מהן עולה כי שילוב טיפול טרנסדרמאלי באסטרוגן עם IMP (Intermittent Micronized Progesterone) עשוי לשפר בקרה אוטונומית לבבית ולמנוע שינויים תלויי-גיל בתפקוד אנדותל ותגובתיות לדחק בקרב נשים בתקופת פרי-מנופאוזה ובשלב מוקדם לאחר מנופאוזה.
המחשבה כי טיפול הורמונאלי לנשים לאחר-מנופאוזה מגן על הלב בנשים הינה אחת המחלוקת הגדולות ביותר בתחום הטיפול בנשים לאחר-מנופאוזה. הטיעון מעלה את הצורך להתמודד עם מצבים בהם ישנם נתונים סותרים ממחקרים תצפיתיים וממחקרים קליניים, אקראיים.
מחקר Nurses' Health Study הינו אחד המחקרים המקיפים ביותר בנשים ודיווח כי הסיכון היחסי למחלה כלילית עמד על 0.5 מקרים בקרב אלו שנטלו אי-פעם טיפול הורמונאלי ועל 0.3 מקרים בקרב אלו שנטלו את הטיפול באופן פעיל. נתוני המעקב לאחר 10 שנים אישרו את הירידה הנ"ל בסיכון (סיכון יחסי מתוקן לגיל של 0.72, רווח בר-סמך 95% של 0.55-0.95), אך ההיקף היה קטן יותר.
באותה מהדורה של ה-New England Journal of Medicine, ממצאי מחקר Framingham Heart Study דיווחו על סיכון יחסי מוגבר למחלת לב בהיקף של 1.65 על-רקע טיפול הורמונאלי לאחר-מנופאוזה.
מחקר Women's Health Initiative, אשר נועד לפתור את המחלוקת הנ"ל, לא זיהה כל תועלת קרדיווסקולארית לטיפול באסטרוגן בלבד והצביע על נזק אפשרי לשימוש במשלב אסטרוגן עם פרוגסטין בדיווח הראשוני, כאשר עם מעקב נוסף הקשר הפך לא-מובהק סטטיסטית. מאז התפתחה מחלוקת רבה אודות ההגנה הלבבית של טיפול הורמונאלי לאחר מנופאוזה, הקשר האפשרי בין מועד התחלת הטיפול התרופתי עם גיל האישה או מועד המעבר למנופאוזה והמנגנונים בהם טיפול זה עשוי להשפיע על הסיכון למחלות לב וכלי דם.
אחת התיאוריות שנועדו לפתור את המחלוקת הנ"ל נגעה להיפותזת התזמון, אשר בעצם טוענת כי הטיפול ההורמונאלי עשוי להגן מפני מחלות לב רק כאשר ניתן בשלב מוקדם (כלומר, בתוך מספר שנים מתחילת מנופאוזה). מחקרים אקראיים שפורסמו מאוחר יותר דיווחו על תוצאי ביניים של מחלות לב וכלי דם, דוגמת עובי שכבת אינטימה בעורקי התרדמה ו/או סידן בעורקים כליליים, במטרה להוכיח את תיאוריית התזמון, אך שוב הצביעו על תוצאות סותרות.
כעת מדווחים החוקרים על תוצאות מחקר נוסף, אשר כלל 172 נשים בגילאי 45-60 שנים, אשר היו סביב תקופת המנופאוזה ובשלב מוקדם לאחר-מנופאוזה. המשתתפות חולקו באקראי לטיפול באסטרוגן טרנסדרמאלי (0.1 מ"ג/יום) עם IMP (200 מ"ג/יום למשך 12 ימים) או פלסבו תואם. הטיפול ניתן למשך 12 חודשים והחוקרים בחנו את השינוי בתגובתיות לדחק (שילוב של דלקת, קורטיזול ותגובות המודינאמיות לדחק פסיכולוגי מעבדתי); הרחבה תלוית-זרימה של העורק הברכיאלי; רגישות ברורפלקסים; וסיכון מטבולי.
למרות שלא תועדו הבדלים בין הקבוצות בתוצאים אחרים, החוקרים מדווחים על אינטראקציה משמעותית בין טיפול וגיל עבור הרחבה תלוית-זרימה, כך שבנשים בקבוצת הפלסבו נרשמה ירידה על-רקע הגיל בהרחבה תלוית-זרימה ועליה בתגובתיות לדחק, אך לא תועדו שינויים דומים באלו בקבוצת הטיפול ההורמונאלי.
בנשים בקבוצת הטיפול הפעיל תועדו גם מדדי לחץ דם דיאסטולי במנוחה שהיו נמוכים יותר, רמות LDL נמוכות יותר ורגישות ברורפלקסים גבוהה יותר בזמן מבחן מאמץ.
החוקרים מסכמים וכותבים כי ממצאי המחקר מעידים כי טיפול הורמונאלי לאחר-מנופאוזה במשלב אסטרוגן טרנסדרמאלי עם IMP נטה להוביל לשיפור בקרה אוטונומית לבבית ולמניעת שינויים על-רקע גילי בתגובתיות לדחק בנשים בריאות סביב תקופת המנופאוזה ובשלב מוקדם לאחר-מנופאוזה.
J Clin Endocrinol Metab. 2020;105
לידיעה במדסקייפ