PTSD

מחקר חדש חושף רמזים חדשים לקיומו של בסיס גנטי להתפתחות תסמונת דחק פוסט-טראומטית (מתוך Nature)

מאת ד”ר בן פודה שקד

במחקר חדש אשר פורסם בגיליון פברואר של ירחון Nature טוענת קבוצה בינלאומית של חוקרים כי עלה בידם לזהות גן (וחלבון לו מקודד) הממלא תפקיד באופן בו נשים מתמודדות עם דחק ופחדים, ואשר עשוי להשפיע על ההתפתחות של תסמונת דחק פוסט-טראומטית (Posttraumatic stress disorder, PTSD) לאחר אירוע המלווה בדחק.

החלבון, המכונה Pituitary adenylate cyclase-activating polypeptide (PACAP), מבוקר ככל הנראה בידי אסטרוגן, דבר העשוי להסביר מדוע נשים מראות שיעורים גבוהים משמעותית של PTSD בהשוואה לגברים. באם ניתן יהיה לחזור ולאמת את תוצאות המחקר, טוענים החוקרים כי ממצא זה עשוי להוביל ביום מן הימים לפיתוח בדיקות וטיפולים חדשים להפרעה, אשר על פי מחקרים קודמים משפיעה על עד אחת מעשר נשים.

החוקרים טוענים כי כל ממצא בעל ביסוס ביולוגי איתן בנושא הקשור בבריאות הנפש הינו חשוב, מאחר ומסייע להזכיר לכל- החל במטופלים, עבור ברופאים וכלה בחברות הביטוח- כי המדובר במחלות ביולוגיות של ממש.

מומחים אשר נתבקשו להגיב לפרסום הדברים משבחים את האופן בו נערך המחקר וכן את תוצאותיו. אחד מהם טוען כי הממצאים שפורסמו הינם מעניינים מאוד ויתכן ואף מרגשים במשמעותם. יתכן והמדובר בקצה חוט חדש בכל הנוגע להבנת הבסיס המולקולארי של פסיכופתולוגיה הקשורה בדחק, הוא מוסיף.

מאידך, מזכיר המומחה- החוקר בעצמו את הבסיס הגנטי של חרדה- כי מחקרים שפורסמו לאחרונה מלמדים יותר ויותר כי מרבית התחלואה הפסיכיאטרית נקבעת על ידי גנים וגורמים סביבתיים רבים המצויים באינטראקציה אלו עם אלו, וכי כל אחד מהגנים שמעורב בכך תורם רק במעט לסיכון. משום כך, על אף שנראה כי המדובר בצעד חשוב, הוא מדגיש, אין לראות בו משום הסבר מלא בפני עצמו.

בעבודתם זו, בחנו החוקרים לראשונה דגימות דם ורוק מ-1,200 גברים ונשים אשר חוו טראומה בחייהם בסביבה עירונית. בין מקרי הטראומה נכללו לדבריהם מקרי ירי, אלימות הקשורה בסמים ובכנופיות, ומקרי אונס. בהמשך, ביצעו החוקרים הצלבה (cross-reference) לגנים ולחלבונים אשר נמצאו בדגימות עם אלו שנמצאו כמוגברים במוחותיהם של עכברים אשר נחשפו לפחד. החוקרים מסבירים כי קולטן ה-PACAP היה בראש הרשימה כאשר שולבו והוצלבו שתי רשימות הגנים.

כאשר מדדו החוקרים את רמות ה-PACAP בדגימות הדם של נבדקיהם שחוו דחק, נמצא כי נשים עם רמות גבוהות של חלבון זה היו בעלות סיכון גבוה יותר ל-PTSD בהשוואה לאלו שהראו רמות נמוכות. מאידך, לא נצפה לדבריהם קשר שכזה בגברים.

בשלב הבא של המחקר, ביקשו החוקרים להתמקד בגנים ספציפיים המקודדים ל-PACAP ולקולטן התאי שלו. כאשר בחנו 798 נבדקים, מצאו כי נשים (אולם לא גברים) אשר אובחנו כסובלות מ-PTSD היו בעלות סיכוי גבוה משמעותית להיות נשאיות לווריאנט מסוים של הגן המקודד לקולטן ל-PACAP בהשוואה לנשים שלא אובחנו ככאלו.

באשר לשאלה מדוע ממצא זה שב ועלה רק בקרב נשים, מספרים החוקרים כי בתחילה התקשו להסביר את הקשר, עד אשר שמו לב לכך שהאזור של הגן בו הווריאנט היה ממוקם ישב בדיוק במרכזו של אזור המכונה ה-Estrogen response element, אזור של ה-DNA המשופעל על ידי הורמון האסטרוגן. לדבריהם, עלה בידם להדגים קשר בין הקולטן ל-PACAP ובין שיעורים גבוהים יותר של PTSD בנבדקיהם, אם כי לא הייתה בכך משום הוכחה כי האחד גורם לשני.

לפיכך, המשיכו החוקרים בניסוייהם, וניסו להבהיל את הנבדקים באמצעות חשיפה פתאומית להבזק אור או לצליל רועש בחשיכה. לדבריהם, אלו מהנבדקים אשר הגיבו בצורה החזקה ביותר לגירוי המבהיל היו בעלי סיכוי גבוה יותר להיות נשאים של הווריאנט הגנטי בגן המקודד לקולטן ל-PACAP בהשוואה לאלו שלא נבהלו באותה הקלות.

לבסוף, בחנו החוקרים את השערתם בו בחיות ניסוי. הם הסירו את השחלות של חולדות ולאחר מכן טיפלו בחלקן באסטרוגן תחליפי. לאחר מספר שבועות של מעקב, נמצא כי החולדות שנחשפו לאסטרוגן הראו מספר עותקים גבוה יותר של הגן לקולטן לפפטיד בהשוואה לאלו שלא נחשפו. בנוסף, מדדו החוקרים את רמות קולטני ה-PACAP במוחותיהם של עכברים אשר עברו התנייה להגיב לתחושת פחד. לאחר שנחשפו לגירויים מפחידים, נמצא מספר רב יותר של קולטני PACAP במוחותיהם, הם מדווחים.

באשר לשכיחות הווריאנט הגנטי, מציינים החוקרים כי באוכלוסיה של גברים ונשים שעברו מאורע טראומטי, כ-30-40% נמצאו כבעלי עותק אחד לפחות של הגן הווריאנטי לקולטן ל-PACAP, וכי כ-15% נמצאו כבעלי שני עותקים של הגן. לטענתם, ממצא זה מעיד על כך שהורשת שני עותקים של הגן הווריאנטי אין פירושה בהכרח התפתחות של PTSD במהלך החיים.

החוקרים מדגישים כי אין המדובר בהוכחת קשר סיבתי, וסבורים כי PACAP פועל יחד עם גנים אחרים המעורבים אף הם בהתפתחות PTSD. באשר להמשך המחקר בתחום, מציעים החוקרים כי אחד הצעדים הבאים יהיה לנסות ולחסום את פעולתו של הקולטן, כמו למשל באמצעות תרופה, ולבחון אם ניתן לחשוף חיות מעבדה שכאלו לפחד מבלי לעורר בהם תסמונת PTSD.

באם אכן כך יימצא, טוענים החוקרים, יתכן ויהיה זה צעד ראשון לכיוון של פיתוח טיפולים חדשים להפרעה זו, אשר פעמים רבות גורמת לפלשבקים קשים, סיוטים, דיכאון, חרדה, הפרעות זיכרון, קשיים בריכוז ותחושות כעס.

לבסוף, מזכירים החוקרים כי מסלולי הפחד במוח שמורים במידה רבה מבני האדם ועד ליצורים כעכברים. לפיכך, הם סבורים כי ניתן יהיה להבין את הנוירוביולוגיה של PTSD במהירות רבה בהרבה מכפי שיהיה ביחס להפרעות רבות אחרות.

Nature 2011

לידיעה במדסקייפ

0 תגובות

השאירו תגובה

רוצה להצטרף לדיון?
תרגישו חופשי לתרום!

כתיבת תגובה

מידע נוסף לעיונך

כתבות בנושאים דומים

הנך גולש/ת באתר כאורח/ת.

במידה והנך מנוי את/ה מוזמן/ת לבצע כניסה מזוהה וליהנות מגישה לכל התכנים המיועדים למנויים
להמשך גלישה כאורח סגור חלון זה