מאמר ראשון מתוך סדרה – נוזלים ואלקטרוליטים בספורט

Sulzer NU, et al. Serum electrolytes in ironman triathletes with exercise-associated muscle cramping. Med Sci Sports Exerc 2005;37:10815.

מבוא

טריאתלון “איש הברזל” כולל שחייה למרחק 3.9 ק”מ, רכיבת אופניים למרחק 180.2 ק”מ, וריצת מרתון לאורך 42.2 ק”מ. בין 6%-20% מהתלונות הרפואיות לאחריו הן בגין כיווץ שרירים, אך הנושא כמעט ולא נחקר מדעית, ולכן הסיבה אינה ידועה. האמונה הרווחת היא כי כיווץ השרירים נגרם עקב התיבשות או הפרעה אלקטרוליטרית.

מטרת המחקר היתה להשוות בין רמות אלקטרוליטים והמוגלובין בפלסמה של מתחרים אשר סבלו מכיווץ שרירים לאחר התחרות, לבין אלו שלא. כמו כן הושוותה פעילות השריר המכווץ לשריר בלתי מכווץ באמצעות EMG.

שיטה

כל מתחרי טריאתלון “איש הברזל” בדרום אפריקה לשנת 2000 נחשבו כמועמדים, וחלק התנדבו לשמש כנבדק פוטנציאלי; הם נשקלו טרם המרוץ. בסיום המרוץ, אלו אשר עדיין הסכימו לשמש כנבדקים הופנו לאוהל הרפואי להמשך בדיקות. מתוכם, 11 סבלו מכיווץ שרירים, אשר הוגדר ככאב חריף אשר הופיע במהלך התחרות או לאחריה, בשריר אשר נראה מכווץ, עם או בלי פסיקולציות. 9 נבדקים אשר הותאמו למין, גיל, מסת גוף ותוצאת תחרות שימשו כקבוצת ביקורת.

הנבדקים נשקלו, ונלקחו מהם דגימות דם להמוגלובין, המטוקריט, גלוקוז, נתרן, אשלגן, כלוריד ומגנזיום. בקרב הנבדקים בעלי כיווץ השרירים, נערכה בדיקת EMG לשריר המכווץ (4-ראשי ירכי, דו-ראשי ירכי, או סובך), ולשריר לא מכווץ (תלת ראשי זרועי).

תוצאות

שתי הקבוצות לא נבדלו בממוצעי הגיל, משקל לפני או אחרי התחרות, ותוצאת התחרות. לא נמצא הבדל בין ממוצעי ההמוגלובין/ המטוקריט, רמת הגלוקוז או ריכוזי האלקטרוליטים בפלזמה בין שתי הקבוצות, למעט נתרן (140 בקבוצת הכיווץ, 143 בקבוצת הביקורת, P=0.01). הפעילות החשמלית של השריר המכווץ היתה גבוהה יותר לעומת השריר הבלתי מכווץ, 4 מיליוולט לעומת 2 מיליוולט (P<0.05).

מסקנות

מחקר זה מעיד כי מתחרי טריאתלון “איש הברזל” אשר סבלו מכיווץ שרירים, לא נבדלו באופן משמעותי מקבוצת ביקורת ברמות האלקטרוליטים ובריכוז ההמטוקריט. ממצא זה, ובדומה למחקרים קודמים אשר נערכו בקרב אצני מרתון, מרמז כי הכיווץ אינו נובע מהתייבשות (אין הבדל בשינויי המשקלים או ההמטוקריט) או מהפרעה אלקטרוליטרית סיסטמית. הפעילות החשמלית המוגברת בשריר המכווץ, כפי שנמצא ברישום הEMG, תומכת בכך שמדובר בפעילות נוירו-מוסקולארית מוגברת מקומית. אכן, הפרעה אלקטרוליטרית סיסטמית הייתה צפויה להשפיע על כלל שרירי הגוף. ההבדל הסטטיסטי בריכוזי הנתרן בין שתי הקבוצות אינו בעל משמעות ביולוגית, שכן הריכוז הינו בטווח פיזיולוגי בהחלט.

מחקר זה סותר את הטענות כי כיווץ שרירים לאחר מאמץ גופני נובע מהתייבשות או מהפרעה אלקטרוליטרית. הממצא כי הפעילות החשמלית מוגברת בשריר המכווץ תומך בכך שמדובר במאורע מקומי, יתכן בעירור היחידה המוטורית הנובע מעייפות השריר.

הערת העורכים

מחקר זה הינו חשוב בכך שהוא מציג מה כנראה אינו גורם לכיווץ שרירים; הוא אינו מגלה מה כן. אכן, לא סביר כי מדובר בהפרעה אלקטרוליטרית סיסטמית, שכן מנגנוני הבקרה הרבים והמורכבים על רמות האלקטרוליטים בדם ממשיכים לפעול וכל שינוי סיסטמי כזה צפוי להשפיע על כלל הרקמות האקסיטביליות בגוף שרירי השלד, הלב, דפנות כלי הדם ומערכת העצבים.

היינו מצפים להפרעות נוירולוגיות והמודינמיות בולטות הרבה יותר. ברור כי מדובר במאורע מקומי. מכיוון שאכן נראה כי מדובר בעירור עצבי/שרירי מקומי של השריר הפעיל שהתכווץ, יתכן ושימוש בשיטות מיקרודיאליזה, אשר נערכת בתוך הרקמה עצמה, יאפשרו קביעת ריכוזי אותם יונים באופן מקומי בשריר המכווץ. בקשר לאלקטרוליטים שנבחרו לבדיקה במחקר הנוכחי, חבל כי לא נמדדו גם רמות הסידן, הסידן היוני, הפוספור וכן pH ונוכחות חמצת להשלמת כלל היונים אשר בעלי השפעה על הולכה עצבית.

כך או כך, בהעדר מנגנון ברור ומוכח לכיווץ שרירים, לא נראה כי יש מקום לתוספים שונים המוצעים ללא ביסוס, כגון תוספי סידן או מגנזיום.