רוב האנשים הבוחרים בקריירה רפואית עושים זאת מטעמים אלטרואיסטים. משך הלימודים הארוך, המחוייבות המיוחדת ביחסי רופא מטופל, השעות הארוכות וההתמדה הנדרשת, כל אלו מסננים את מי שמניעיו אינם הרצון לעזור לזולת. לרפואה בכלל ולכירורגיה בפרט יש אמנם הילה של זוהר ויוקרה, אבל רובנו מבין שהנדרש הוא עבודה קשה, שעות ארוכות והקרבה עצמית.
מי שבחר באורתופדיה כמקצוע נחשף לאופי המיוחד של הענף הזה. האורתופדים הם אלו המבלים שעות ארוכות במיון, אינם נרתעים מחבלות ודימומים. אורתופדים אמנם אינם יכולים לתקן הכל, אבל אפשר לשפר הרבה ולעיתים באופן דרמתי, קחו למשל את המטופל שלקה בפריקת כתף ומובהל לחדר מיון בכאבים עזים וזמן קצר ביותר, לאחר החזרה מוצלחת של הכתף למקומה, חוזר לחייך ולתפקד רגיל. רוב הבעיות בהן אנו מטפלים ברורות למדי, ניתן לצפות בהן בצילומי רנטגן או MRI, המסלול לפתרונן יכול להיות מסובך, אבל המטרה אליה אנו שואפים להגיע, מוחשית וברורה. עוד יתרון במקצוע הוא שרוב המטופלים שלנו אינם נמצאים בסכנת מוות מהמחלה האורתופדית בה הם לוקים.
כל האורתופדים נתקלו במקרים מאתגרים, מחלות ומצבים בהם לא נתקלו בעבר ואלו תורמים לכך שהאורתופדיה והטיפול בחולה כל כך מתגמלים ומעניינים.
כעת, תחת מגיפת הקורונה, איך אנו האורתופדים יכולים לסייע? אין אלו המצבים בהם אנו מתורגלים להתנדב ולעזור כמו במקרי משלחות לאזורים מוכי אסונות טבע, צונאמי ורעידות אדמה למשל. כאן הבעייה שונה, איש עדיין אינו יודע מהי המשמעות האמיתית של המגיפה ומתי תחלוף. הוירוס COVID-19 הוא בלתי נראה לעין בלתי מזויינת, הסתמנותו הקלינית שונה בחולים שונים והוא יכול להתפשט בקלות מנשאים אסימפטומטיים לאוכלוסיה המועדת ללקות במחלה בצורה קשה. הטוב ביותר הוא כמובן להקטין את הסיכון להיחשף לווירוס. אין ללוקים במחלה הנגרמת מהווירוס טיפול מלבד טיפול תומך. קשה אפילו להעריך במדוייק כמה אנשים נחשפו לווירוס וכמה אכן חולים. מציאות זו חדשה לנו האורתופדים. אנו יכולים להגדיר במדוייק כמה אנשים לקו בשברים. מה חומרת השברים, מי צריך להינתח ותוך כמה ימים. COVID-19 הוא סיפור אחר, מטריד הרבה יותר. נוסף לכך הווירוס פוגע ומשבית אנשי צוות רפואי סביבנו. בני משפחה וחברים. הווירוס ממשיך להכות ללא שליטה. ואנו, למרות רצוננו לעזור, לא ממש יכולים לתרום הרבה, מלבד להמשיך ולטפל באלו שהעזו לצאת מתנאי הבידוד ולהיפצע בריצה או סתם נפילה.
כמה אכזר הוא אוייב שאינך יכול לראות, להגדיר, להבין, להילחם בו וכמה זה מתסכל, כאשר כל רצונך הוא להיות בחזית הלחימה, אבל ממש לא יודעים מה לעשות.
אז אנחנו יושבים בצד, מתקשרים למטופלים ומנסים לעזור למיחושי ברך או גב בצורה כזו או אחרת, כאשר בכל העולם אלפי אנשים מתים מקורונה. כמה זה מתסכל שאנו, שרגילים ומאומנים לטפל באירועים רבי נפגעים, בתאונות דרכים ובאסונות טבע, נקראים הפעם בעצם לשבת בצד ובעיקר לא להפריע.
ואתם, המטפלים בחולים בווירוס הנורא הזה, ליבנו איתכם, ובהחלט נצטרף למעגל המטפלים במחלה אם נידרש. אני מקווה שמספר החולים יירד לפני שאצטרך להפעיל מכונת הנשמה (לא הפעלתי כבר כ 40 שנים), אבל אם איקרא אתייצב לעזור, אתייצב מייד.
למרות שהעתיד אינו ברור, סופו להגיע. אנחנו נשוב ונטפל במטופלים האורתופדים לשפר תנועה ולהקל על כאבים. יתכן אולי שכולם יהיו מעט יותר סבלניים, אמפתיים ומתחשבים בחיי היום יום. יבוא ונסתכל לאחור ונבין עד כמה הפעולה הפשוטה של להישאר בבתים עשתה את ההבדל.
Jonathan P Keeve .What's Important: Hoping to Help: An Orthopaedic Perspective. J Bone Joint Surg Am. 2020 Jun 17;102(12):1017-1018.
הערות העורך: מאמר בירחון האמריקאי המוביל של האוטרטופדים JBJS.
הזדהיתי עם כל מילה והבנתי פתאום את אווירת הדכדוך האופפת גם אותי. חדר הניתוח האורתופדי היה מושבת, הרוב המוחלט של המטופלים הדיר רגליו מהמרפאה בבית החולים ומהמרפאה בקהילה. מטופלים בחרו לפנות במיילים ובשיחות טלפונים בשאלות שונות, שבמציאות הקורונה נראו לפתע כל כך משניות. המרפאה אותה אני מנהל הייתה שוממה למדי. רופאים נעדרו חלקם בשל בידוד, חלקם בשל הצורך לטפל בילדים קטנים שנותרו ללא מסגרת וחלקם בשל היותם בקבוצת סיכון. מסביב בעולם הרפואה רעש ומהומה ואני האורתופד כמעט מובטל. אכן תחושת תסכול שקשה לצאת ממנה, בעיקר כיוון העתיד לוט בערפל וכיוון שככל שהזמן חולף, אני מבין, שגם מי שאמורים להבין יותר ממני האורתופד במחלה זו, לא ממש יודעים הרבה יותר.
אז מה נותר לעשות? מבחינתי בעיקר להוות דוגמא למטופלים, ולצוות עליו אני ממונה. להקפיד על מילוי ההוראות שברור למדי שיעילות במלחמה בנגיף הזה. מסיכה. היגיינה, ריחוק סביר, הימנעות ממצבי התקהלות והמתנה סבלנית לעתיד טוב וברור יותר.