אבי אושפז בבית חולים למשך עשרה ימים לאחר שעבר ניתוח לב.  החתך הארוך שנמתח מחזהו עד גבו נרפא יפה והוא היה מסוגל לאכול ולטייל במסדרון. "הוא מתקדם יפה" אמרו האחיות שטיפלו בו ". אבל הוא לא מדבר" דאגתי. "אולי הוא פשוט עייף" השיבו לי.

אבי נולד דברן. הייתה לו דעה בכל נושא. כשחלפו הימים החלה שתיקתו להפחיד אותי. נראה היה שהוא מבין את כל הנאמר, אבל לא מגיב. עד לניתוח, שערך כעשר שעות, הוא לא חלה מעולם. ואילו מאז הניתוח לא אמר מילה. הוא נראה משותק, קפוא בדרך כלשהי. כשחשבתי על כך הייתה לי תחושה שאבי תלוי בסמוך לגופו, תלוש מהכאב ומהפולשנות המחרידה, של הניתוח, ולא בטוח אם כדאי לו לחזור לתוכו או לא. אלה היו ימים של פגיעות, כאילו הוא אמור לקבל החלטה באשר להמשך.

הימים עברו והמצב לא השתפר. כשישבתי אחר הצהרים אחד, בקושי עצרתי את דמעותיי. הבנתי עד כמה אני חרדה לו. גופו היה איתי בחדר, – הולך, אוכל, מחלים אבל הוא עצמו נעלם. נראה שאיש לא הבחין בכך מלבדי. הוא שכב במיטתו, עיניו נראו קטנות וחסרות חיים, כאילו החיים נזלו ממנו. והוא התרוקן כמו בלון. לא ידעתי מה לעשות. מתוך מצוקה קשה לקחתי קרם ידיים מהשולחן שליד מיטתו וחשפתי את כפות רגליו. עמדתי לרגלי מיטתו והתחלתי לעסות את רגליו בקרם. עיניו נשארו עצומות. לא יכולתי לראות אותו כך, ועיני התמקדו בכפות רגליו. לאחר זמן מה התחלתי לדבר איליו.

התחלתי בראשית יחסינו.  סיפרתי לו על כל מה שיכולתי לזכור מילדותי, על הדברים שעשינו יחד כשהייתי מאד קטנה. המשכתי והזכרתי לו כיצד נדנד אותי בנדנדה בפארק במשך שעות. כיצד לקח אותי לבית הספר ביום הראשון ללימודים ועמד בתחתית המדרגות וצילם אותי שוב ושוב עד שאיחרתי. סיפרתי לו על הפעם ששברתי את היד והוא נשא אותי בריצה דרך כל השכונה אל הרופא. איך הוא שר לי שירי ילדים במלוא ריאותיו. הזכרתי לו את השעות המרובות שבהן עזר לי בהכנת שיעורי הבית, על הפעמים שבהן שיחק איתי ג'ין -רמי ונתן לי לנצח, על הלילה שבו הסיע אותי ואת בן זוגי לנשף סיום התיכון כשהוא עצמו לבוש טוקסידו.

הזכרתי לו את הנסיעה הארוכה לקולג' ואיך נפרדנו בבכי, את האינספור שיחות הטלפון המעודדות בשעות הלילה המאוחרות  ואיך, כשחיבקתי אותו ארוכות לאחר טקס סיום בית הספר לרפואה הוא אמר לי:- "עכשיו את יכולה להצטרף לקרקס" ופרץ בבכי. במשך כל הזמן הזה עיסיתי את כפות רגליו. לבסוף הזכרתי לו את שיחתנו מן השבוע שעבר, כשהוא נתן לי דפים ובהם הוראות מה לעשות אם לא יצא מחדר הניתוח בחיים. "אבל לא מתת, אבא" אמרתי לו "עברת את זה".

אחת מכפות רגליו זזה מעט ואני הרמתי את עיני. אבי התבונן בי. המבט המרוחק והרדום שליווה אותי מזה שבועות נעלם. לפתע הוא הטיל את ראשו לאחור והתחיל צחוק. בהקלה אדירה התחלתי לצחוק גם אני.  "אני ממזר זקן וקשוח". הוא אמר לי. "וטוב שכך,  מה היית עושה בלעדי".

קשרים מחזקים את החיים שבנו. לפעמים הם מחזקים כשאחרים זקוקים לנו ולפעמים אנו מתחזקים כאשר אנו מגלים, מעל לכל ספק, שאהבתנו נוגעת בזולת יותר ממה שחשבנו כאפשרי, או שמישהו אוהב אותנו בדיוק כפי שאנחנו.

לא מכבר סיפרה אישה שהחלימה מסרטן השד. על בעלה לקבוצת נשים אחרות.  "ריצ'רד הוא הברכה שלי" היא אמרה לנו.  אלה היו נישואיהם השניים והם אהבו מאד זה את זה  ואת ילדי כל אחד מהם. ריצ'רד היה אלמן כשנפגשו. אשתו הראשונה מתה מסרטן לאחר גסיסה ארוכה וכואבת.

כעבור פחות משנה של חיזור גילתה סיליה גוש בשר. היא לא התייחסה לזה ברצינות היא כבר גילתה גושים בשריים בשדיה בעבר. היא הלכה לרופא בגפה והייתה לבדה כשקבלה את החדשות הנוראות. הגוש הזה היה שונה מהגושים הקודמים. הוא היה ממאיר.

המחשבה הראשונה כמעט  שחלפה בראשה  הייתה על ריצ'רד וילדיו. הם נפגעו קשות מהמחלה רק לפני שנים ספורות והיו עדיין בשלבי החלמה. כיצד תוכל להשיב אל חייהם את ההתנסות הנוראה הזו.  היא התקשרה לריצ'רד מיד וללא כל הסבר ניתקה את יחסיהם. במשך שבועות היא לא ענתה לטלפונים שלו והחזירה את מכתביו. אבל ריצ'רד לא ויתר והמשיך לרדוף אחריה מתחנן שתיפגש אתו.

לבסוף, היא נכנעה וקבעה להיפגש אתו כדי להיפרד. היא חשבה שאולי כך הוא ישתכנע להפסיק לרדוף אחריה ולהמשיך בחייו. ריצ'רד היה במתח עצום ושאל אותה בעדינות מדוע התנתקה ממנו. על סף דמעות, היא סיפרה לו שיש לה גוש ממאיר. "אתה וילדיך כבר עברתם את זה פעם" היא אמרה לו "אינני רוצה שתעברו את זה שוב". הוא התבונן בה בפה פעור. "יש לך סרטן?" הוא שאל.  היא הנהנה ללא מילים. דמעות זולגות על לחייה. "הו, סיליה" הוא אמר והתחיל לצחוק בהקלה. "אנחנו יכולים להסתדר עם סרטן…. אנחנו כבר יודעים איך להיסתדר עם סרטן. חשבתי שאת לא אוהבת אותי."

ייתכן שאנחנו יכולים להעניק באמת רק לאלה שמוכנים לגעת, לא רק בידיהם אלא בליבם ואפילו בנשמתם. ההתמקצוענות  -הכוונה הריחוק המקצועי עליו ממלימים המורים שלנו ברפואה – נטעה בשירות שאנחנו נותנים תחושה של זרות, מידה של ריחוק. ואני שואלת האם זה צודק? כי ברמה העמוקה ביותר, נתינה היא חוויה של השתייכות, של התחברות לאחרים ולעולם מסביב. והתחברות זו היא שנותנת לנו את הכוח לברך את החיים באחרים.

הסיפור מובא מספרה של ד"ר נעמי רחל רמן ( Remen )  "ברכות סבי", מתורגם מהאנגלית על ידי ארנה פרייזר. מודן הוצאה לאור.