מאמרי מערכת

חמלה ואמפתיה בשבר עצם המסרק החמישי/מאת ד''ר אבי פנסקי, עורך אורתופדיה

01/03/2019

המאמר הבא הוא פרי עטה של רופאה מומחית בקרדיולוגיה. הוא מובא כמו במקור בגוף ראשון: לפני מספר חודשים הלכתי בסנטרל פארק במנהטן. מעדתי לרגע, הצלחתי לשמור שיווי משקל, אבל חשתי כאב עז בכף הרגל. בדיוק אז, אבי, שגם הוא רופא, התקשר. תיארתי לו מה קרה ואיפה כואב והוא אבחן שבר בבסיס מסרק 5. הוא אכן צדק. בחדר המיון הרופא הבכיר הכריז: "Jones fracture"  והמשיך בדרכו. "אפשר לשאול כמה שאלות"? ניסיתי למשוך את תשומת ליבו, אבל לא היה כבר עם מי לדבר. ניסיתי לשאול את האורתופד התורן שאלות נוספות, אבל הובלתי לבסוף על כסא הגלגלים לחדר ההמתנה. עוזר רופא הגיע והכריז "מגף, קביים ומעקב אורתופדי". הוא הרכיב על רגלי את המגף. סיפק קביים (תחילה קטנים מדי אח"כ גדולים מדי), הגיש לי מכתב שחרור ובו הנחיות לתרגול שבבסיסן נשיאת משקל, כאשר הונחיתי בעצם לא לדרוך על הרגל הפגועה בכלל.

שבוע לאחר מכן הצלחתי להשתחל למרפאתה של אורתופדית עסוקה מאד, אשר הסבירה לי מדוע בחרה בטיפול שמרני, והנחתה אותי לחזור בעוד 6 שבועות לביקורת, לוודא שמצבי לא החמיר. עוד הסבירה כי יהיו לי ימים טובים יותר וטובים פחות, ולמתמחה שאיתה הסבירה, כי אני כבר מכופפת את החוקים, בהיותי מקובעת במגף ולא בגבס מלא. "האם מותר לי לשחות"? שאלתי והדגשתי את החשיבות של פעילות גופנית לבריאותי הנפשית. "לא, אסור לשחות"! השבר בו את לוקה נוטה לאי חיבור.

גם אני מתייחסת לעיתים בזלזול מסוים למטופלים שאינם מבינים את "חוקי  הטיפול". כתורנית בקרדיולוגיה, יש לי הסמכות להבהיל לצנתור דחוף תוך שעה וחצי כל מטופל שבבדיקת הא.ק.ג שלו עליות ST. אני בהחלט מגלה חוסר סבלנות לכל בקשה או שאלה נוספת של המטופל, אשר עלולה לגרום לאיחור בביצוע הצינתור. כך למשל אינני מבינה מדוע עלי להיענות למטופל המבקש לדבר עם עורך הדין שלו לפני צנתור כזה, או למטופלת המבקשת להמתין לבעלה, שיביא לה את משקפי הקריאה, כי אינה יכולה לקרוא את טופס ההסכמה, עליו היא נדרשת לחתום.

לפעמים אנחנו נצמדים כל כך לפרוטוקולים, לאלגוריתמים ולכללים, גם כשאינם תופסים בכל המקרים. כך למשל מטופל שלקה במחלה סופנית עם גרורות מפושטות. המטופל ביקש להשתחרר לביתו עם שירות הוספיס. בקשתו נענתה בחיוב. 3 ימים לאחר השלמת כל הסידורים, כשאמור היה להשתחרר, מגיע רופא אחר המונע את השחרור כי ערכי האשלגן נמוכים.

דוגמא נוספת היא מטופל המתקבל להשתלת קוצב לב. הרופא המקבל את המטופל עובר על הפרטים הנדרשים וכאשר נמצא כי נתונים מסוימים חסרים, חוזר למטופל ומבקש להשלים את הקבלה. המשפחה מבקשת מהרופא לדחות מעט את הדיון, כי המטפל נתון בלחץ נפשי. הרופא מסרב, כי השלמת הניירת חשובה לפני הקבלה. "אתה יכול בבקשה לעזוב את הניירות ולהתייחס למטופל" מבקשים בני המשפחה, ובוחרים לעבור לבית חולים אחר.

בנסיבות פצעתי הנוכחית, נוכחתי לדעת כי אנשים, שכלל אינני מכירה או מכירה בקושי, ששים לעזור לי בראותם שאני פגועה. לאנשים רצון כן לעזור. רבים מאתנו בחרו להיות רופאים, בשל ההזדמנות לעזור לנזקקים. מדוע אין אנו מיישמים את היצר הזה ופשוט דואגים למטופלים?

עברתי באובססיביות על הספרות העוסקת בשברי ג'ונס. הראשון שתיאר את השבר היה רוברט ג'ונס, מי שנחשב לאבי האורתופדיה המודרנית. הסדרה אותה תיאר כללה 5 מטופלים הראשון הוא עצמו. במהלך ריקוד היה משוכנע שקרע גיד עד שבצילום נמצא שבר כ 1.5 ס"מ דיסטלית לבסיס המסרק החמישי. ג'ונס אשר עסק בפציעות מלחמה במלחמת העולם הראשונה, האמין כי לעיסוק משמעותי ולעבודה חלק חשוב בהחלמה. הוא קשר בין הנפש לבין היכולת להחלים.

בחלוף הימים איבדתי עניין בעבודה. במקום לעסוק במחקר, צפיתי בסרטי וידיאו. בסרט כוכב נולד, בכיכובה של ליידי גאגא. גיבורת הסרט, משוררת וזמרת בלתי מוכרת, נכנסת אט אט לעולם המוזיקה. תחילה השירים שלה נפלאים, אך ככל שהיא הופכת למפורסמת  יותר היא נשלטת ע"י כוחות תעשיית המוזיקה. הופעות בשיער צבוע ולהקות ליווי הופכות אותה להצלחה מסחררת במושגים של תעשיית המוזיקה, אבל שיריה מאבדים מהיצירתיות שלה והופכים למיכניים. דומה לכך עולם הרפואה דהיום. גילויים והמצאות בתחום הרפואה מאפשרים לנו לספק את הטיפול המיטבי לכמה שיותר אנשים, בהחלט הצלחנו בכך, אבל איבדנו משהו מהיופי של המקצוע. אם איכפתיות ואמפתיה היא האמנות שלנו - הרופאים והמטפלים - נראה שאלו כורעים ונכנעים תחת עקרונות הסטנדרטיזציה והפרוטוקולים.

אנו תומכים בכל לב במושגים כמו "רפואה בה המטופל במרכז", רפואה אישית" ומדרגים רופאים בהתאם לציונים המייצגים את "חווית המטופל" ויתכן שאפילו לשתי דקות אנחנו ממש מסתכלים במטופלים שלנו. אבל במציאות היומיומית רופאים נדרשים לשמור על בריאותם ואיכות חייהם האישית ובד בבד להשלים עוד משימות ולטפל בעוד מטופלים בפחות זמן. לכן,מקצוע שנתפס פעם כשליחות ומעניק חיים לרופא עצמו כמו למטופל, הפך ל"עבודה".

עבור רוברט ג'ונס, אבי האורתופדיה המודרנית, המחקר והגילוי היו קשורים ישירות לטיפול במחלה. היום שני התחומים האלו די נפרדים – לאלו שיש בכלל הזדמנות לחקור ולגלות. למרות שלרופאים רבים הקשרים עם המטופלים הם התחום היחידי בו יכולים ליצור, הזמן לטפח קשרים אלו מנוצל לפעולות מנהלתיות גרידא כמו סימון איקס או וי בתיקים רפואיים כאות שהשלמנו מטלה.     

אבי התקשר שוב כמנהגו ביום ראשון. שוחחנו על הטבח בבית הכנסת בפיטסבורג. שלחתי לו מאמר על ד"ר ג'רי רבינוביץ',רופא משפחה שנרצח באירוע הדמים. במאמר סיפר בן שמידט על אביו שהיה מטופל של ד"ר רבינוביץ'. במהלך נסיעת עסקים להודו, פיתח מחלה גסטרואנטסטינלית. אבין של בן התקשר לד"ר רבינוביץ' אשר חזר אליו מיידית בשיחת טלפון, ומאז התקשר אליו יום יום עד שחזר מהודו לביתו. "הוא היה סוג הרופא שכולנו רוצים להיות" סיכם אבי. רבינוביץ' נהג לעמוד כל שבוע בבית הכנסת, בשעת אמירות הקדיש, לכבודם של הנפטרים שלא היו להם קרובי משפחה לכבד את זכרם. בהלוויתו של רבינוביץ'עמדו 300 איש לכבודו. אני מקווה שעולם הרפואה יחזור ויגלה איך לקיים את מה שד"ר רבינוביץ' מימש בחייו. בזמן הפיגוע היה ד"ר רבינוביץ' בחדר אחר בטוח יחסית. הוא שמע יריות ונזעק לעזור לנפגעים ואז נורה בעצמו. במותו הגשים את מה שהטיף ומימש גם בחייו: דאגה וטיפול בזולת.

Rosenbaum L. Heart and Sole - Of Metatarsals, Meaning, and Medicine. N Engl J Med. 2019 Feb 14;380(7):684-688

הערות העורך: אמי בת 82, אחות במקצועה, מספרת לי על החוויה בביקוריה הנדירים מאד במרפאה המקומית. "איזה מן רפואה יש היום"? היא קובלת באוזניי. "הרופאים צמודים למחשב. לא מסתכלים עלי בכלל. לא מאזינים. מקלידים במחשב, והוקוס פוקוס מוציאים לי מרשם לתרופה, שאני לא מתכוונת לקחת, הפנייה למומחה אליו לא אלך והפנייה לבדיקות דם שאינני מבינה מה מטרתן ובכל מקרה לא אגש לבצע. הרופאים אינם קמים בכלל מהכיסא, לא מקשיבים, לא עונים. איפה הרפואה של פעם? היא מקוננת.

ואמי באמת צרכנית נדירה מאד של שירותים רפואיים.

המאמר הנ"ל הציג תחילה את חוויותיה של מטופלת רופאה לה יש גישה למאגרי ידע רפואיים, קשרים להקדמת תורים, ואב הבקי ברזי האורתופדיה. למרות זאת, מצאה עצמה אובדת עצות ומתוסכלת לנוכח הגישה המתוכנתת של המטפלים השונים. ואכן בחלק מהגדול מהפרקטיקה שלנו הפכנו לרובוטים, זה הצילום, זה השבר, ובאלגוריתם השבר מטופל בגבס 6 שבועות. שכחנו אולי שהמטרה שלנו אינה טיפול בשבר אלא טיפול באדם.

יש יתרון אדיר למחשבים במקצוענו. התיק הרפואי מסודר, הכתב ברור, המידע נגיש ושליף במהירות. אלא שהפכנו בחלק מהמקרים לעבדים של המחשב. עינינו נעוצות במחשב ולא במטופל. האצבעות טורחות בהקלדה ואינן ממששות או מנקשות. תשומת הלב כולה נתונה למחשב  - לא למטופל.

במרפאות השונות אנו מקבלים ציונים על פי מדדי שביעות רצון של המטופל, אך חשיבותם של ציונים אלו למערכת משנית. שהרי אנו מתוגמלים בעיקר בהתאם למספר מטופלים אותם הצלחנו לבדוק בשעה ומספר הפעולות שהצלחנו לבצע במסגרת זמן לוחצת. לאיכות הרפואה, לאמפתיה ולחמלה שגילינו מול המטופל אין מדד ואין משקל מול המערכת. 

אז אולי לרובוטים יש מקום בניתוחים, בהם נדרש דיוק מירבי בהשחלת ברגים או מיקום משתלים בזוויות קריטיות, אבל לאוזן הקשבת, לחמלה ולאמפתיה אין תחליף מלאכותי.

מידע נוסף לעיונך

כתבות בנושאים דומים

© e-Med 2020 | כל הזכויות שמורות
שתף מקרה קליני
<