ממחקר חדש, שפורסם במהדורת נובמבר של JAMA, עולה כי לנבדקים עם הרניאציה של דיסק יש תוצאות משופרות תוך שנתיים אם הם מטופלים בצורה כירורגית או לא כירורגית.

הסרת כל או חלק מהדיסק הבין חולייתי הלומברי (diskectomy) היא הפרוצדורה הכירורגית הכי נפוצה המבוצעת לטיפול בסימפטומים בגב וברגל בחולים בארצות הברית, אך היעילות של פרוצדורה כירורגית זו ביחס לטיפול לא כירורגי נשארת שנויה במחלוקת.

בין מארס 2000 ונובמבר 2004 מחקר SPORT (Spine Patient Outcomes Research Trial) רשם 501 מועמדים כירורגים מ-11 מדינות בארצות הברית וחילקו אותם רנדומאלית לעבור diskectomy פתוחה סטנדרטית או טיפול לא כירורגי אינדיבידואלי. הגיל הממוצע היה 42 ו-42% היו נשים. לכל הנבדקים היה הרניאציה של דיסק בין חולייתי לומברי מוכח בעזרת הדמיה, סימנים ממושכים וסימפטומים של רדיקולפתיה למשך לפחות 6 שבועות.

המשתנים העיקריים היו שינויים מנקודת ההתחלה של סקאלות של תפקוד גופני ו- MOS SF-36       (Medical Outcomes Study 36-item Short-Form Health Survey bodily pain) ואינדקס modified Oswestry Disability , 6 שבועות, 3 חודשים, 6 חודשים, שנה ושנתיים לאחר ההרשמה למחקר. משתנים משניים כללו חומרת סכיאטיקה באינדקס Sciatica Bothersomeness, שביעות הרצון עם הסימפטומים, דיווח עצמי של שיפור ומצב תעסוקתי.

הייתה הצטלבות ניכרת בין הקבוצות והיצמדות מוגבלת לטיפול המוקצב. 50% מהנבדקים, שהיו צריכים לעבור ניתוח, עברו אותו תוך 3 חודשים מההרשמה למחקר, בעוד ש-30% ממי שהוקצה לטיפול הלא כירורגי גם עבר ניתוח במהלך אותה תקופת זמן. בהתבסס על אנליזות של intent-to-treat לשתי קבוצות הטיפול היו שיפורים במשתנים העיקריים והמשניים. הבדלים בין הקבוצות בשיפורים היו בצורה עקבית לטובת הניתוח, אך הם היו קטנים ולא משמעותיים סטטיסטית עבור המשתנים העיקריים.

נבדקים בקבוצת הניתוח והטיפול הלא כירורגי השתפרו במהלך תקופה של שנתיים. בגלל המספרים הגדולים של נבדקים, שהצטלבו לשתי האופציות הטיפוליות, מסקנות בנוגע לעדיפות או לשוויון של הטיפולים אינם מובטחים על בסיס ניתוח של intent-to-treat.

מגבלות המחקר כוללות קריטריוני כשירות נוקשות המגבילים את הכללת תוצאות המחקר, חוסר בהסתרה של שימוש בפרוצדורות sham ובחירה של טיפולים לא כירורגים על פי שיקול דעת של הרופא המטפל והחולה.

המחקר שני מתאר תוצאות בנבדקים, שהתאימו לקריטריוני הכשירות של מחקר SPORT, אך ללא רנדומאליזציה בין מארס 2000 ומארס 2003. מתוך 743 נבדקים, שנרשמו למחקר, 528 נבדקים עברו ניתוח ו-191 קיבלו טיפול לא כירורגי.

לאחר שלושה חודשים, נבדקים, שעברו ניתוח חוו שיפור גדול יותר במדידות של המשתנה העיקרי של כאב גופי (שינוי ממוצע : ניתוח 40.9 מול טיפול לא כירורגי 26.0, אפקט טיפולי 14.8, רווח בר סמך 95%: 10.8-18.9), תפקוד גופנית (שינוי ממוצע : ניתוח 40.7 מול טיפול לא כירורגי 25.3, אפקט טיפולי 15.4, רווח בר סמך 95%: 11.6- 19.2) ואינדקס Oswestry Disability (שינוי ממוצע: ניתוח -36.1 מול טיפול לא כירורגי -20.9, אפקט טיפולי -15.2, רווח בר סמך 95%: -18.5 עד -11.8). הבדלים אלה היו פחות בולטים לאחר שנתיים.

נבדקים עם סכיאטיקה ממושכת עקב הרניאציה של דיסק בין חולייתי לומברי השתפרו בשתי קבוצות הטיפול. הנבדקים, שבחרו התערבות כירורגית דיווחו על שיפורים גדולים יותר בהשוואה לנבדקים, שבחרו בטיפול לא כירורגי. אך השוואות לא רנדומאליות של תוצאות של דיווח עצמי נתונים לערפלנים פוטנציאלים ועל כן יש לפרשם בזהירות.

במאמר מערכת נלווה נכתב כי ממצאי המחקר מציעים, שברוב המקרים אין סיבה ברורה לתמוך חזק בניתוח מלבד העדפת החולה. עבור מטופל עם משאבים אמוציונאליים, משפחתיים וכלכליים היכולים לטפל בסכיאטיקה קלה עד בינונית, ניתוח יכול להציע מעט.

במאמר מערכת נוסף תואר הקושי בפירוש מחקרים כירורגים עם תוצאות סובייקטיביים. בגלל המגבלות בעיצוב ובביצוע המחקר, התפקיד הנכון של היתרונות של אופציות טיפוליות אלה עדיין לא ברור. בהינתן מספר גדול נבדקים החשופים פוטנציאלית לסיכונים של אסטרטגיות אלה, מחקר כירורגי sham יכול להיות הצעד האתי היעיל הבא.

JAMA. 2006;296:2441-2450, 2451-2459, 2483-2485, 2485-2487

לידיעה במדסקייפ