מרקרים חדשים נמצאו יעילים בזיהוי החולים בסיכון הגבוה ביותר להישנות לאחר ניתוח לסרטן שלפוחית שתן. החוקרים כותבים כי נראה שהשיטות מדויקות יותר מהמדדים הפרוגנוסטים המקובלים כיום, דוגמאת ה-Stage או ה-Grade של הגידול. אותם ביומרקרים עשויים לסייע לרופאים לזהות חולים בסיכון גבוה להישנות ותמותה בעקבות סרטן שלפוחית השתן, ובאופן זה עשויים לסייע לנבא אילו חולים ירוויחו מטיפול כימותרפי.

לדברי החוקרים, זהו המחקר הראשון בו נבדק שילוב ביומרקרים לאפופטוזיס בכדי לנבא את התוצאות בחולים עם סרטן שלפוחית השתן. התוצאות מעודדות, אולם, יש לערוך מחקרים נוספים במדגמים גדולים יותר, עם מעקב ארוך יותר, לפני שניתן יהיה לשלבם באופן קליני. לאחר אישור המדדים, הבדיקות עצמן הן די פשוטות ולא יקרות, וניתנות לביצוע בבתי חולים קהילתיים ואוניברסיטאיים.

במאמר מערכת נלווה הסכימו הכותבים כי המחקר מעודד מחקרים נוספים לאישור או סתירת התוצאות. למרות שהמחקר מספק אינפורמציה חדשה וחשובה, הממצאים אינם קוראים לשינוי כלשהו בגישה הרוטינית. הכישלונות הרבים במחקרים חוזרים לבדיקת מרקרים פרוגנוסטים מעוררים תיסכול רב, ועד כה לא שולב אף מרקר מולקולרי בשימוש קליני במקרים של סרטן שלפוחית השתן.

במחקרם בחנו החוקרים 4 חלבונים המעורבים באפופטוזיס p53, Bcl-2, Survivin ו-Caspase-3. אפופטוזיס הכרחי להומואוסטזיס של הרקמה במהלך התפתחות והתבגרות, והתחמקות מאפופטוזיס הוא אחד מששת השינויים התאיים החשובים להתפתחות ממאירות.

החוקרים אספו דגימות רקמה מ-226 חולים שעברו Radical Cystectomy. הם בדקו את הרקמות לביומרקרים שנבדקו ומצאו כי בחולים עם מוטאציות בכל אחד מהביומרקרים הללו זוהתה עליה משמעותית בשיעורי התמותה מסרטן לאחר ניתוח.

שיעורי התמותה בחולים עם שינויים בכל 4 המרקרים עמדו על 90% לאחר 7 שנים, לעומת זאת, שיעורי התמותה בחולים ללא שינויים במרקרים הללו עמדו על 10% בלבד.

העורכים משבחים את החוקרים, אך מוסיפים כי שיטות המחקר החדשניות בהן השתמשו אינן יכולות להתגבר על חסרונות מבנה מחקר רטרוספקטיבי, כולל הגיוס הממושך שארך 15 שנים, ומוביל לשינויים בטיפולים ובשימור הרקמה עם הזמן, ומידע לא מלא בנוגע לטיפול.

הם מציעים כי סיווג הגידולים על-פי ההנחיות העדכניות ביותר של WHO ו-International Society of Urologic Pathology עשוי לתרום לשימוש בממצאים הללו. תמיכה נוספת לממצאי המחקר תעלה ממחקר בעל תקופת מעקב ארוכה יותר, במקום חציון מעקב של 37 חודשים.

תוצאות אלו מעלות גם שאלות חדשות, כמו האם מרקרים אלו מנבאים את ההתנהגות הקלינית של הגידולים הללו. שאלה חשובה נוספת היא באם הממצאים הללו מתאימים לאופי הביולוגי של הגידולים או באם הם מושפעים גם מקשר בלתי-ישיר עם תגובת הטיפול.

לסיכום, העורכים כותבים כי האתגר הגדול ביותר כיום הוא שאורלוגים, אונקולוגים, פתולוגים ומדענים ישלבו את העניין המדעי ויעבדו יחד במחקר פרוספקטיבי, גדול ומשותף, בכדי לענות על שאלות דוגמאת אלו.

Lancet Oncol. 2007;8:91-92, 128-136.

לידיעה במדסקייפ