חלק מהחיפוש אחר תרופות העשויות להביא לשיפור בגודש בחולים עם אי-ספיקת לב חדה, במחקר אקראי בחנו בנפרד את הטיפול בעירוי במינון-נמוך של דופמין ו-Nesiritide בחולים עם אי-ספיקת לב חדה ופגיעה בתפקוד הכלייתי ומהממצאים עולה כי שני הטיפולים אינם מביאים לפתרון הבעיה במצבים אלו.
במחקר ROSE AHF (Renal Optimization Strategies Evaluation in Acute Heart Failure) נכללו 360 חולים שאושפזו עם אי-ספיקת לב חדה ופגיעה בתפקוד הכלייתי, שחולקו באקראי לאחד ממשטרי הטיפול, שניתן בנוסף לטיפול הסטנדרטי, כולל משתני לולאה. הטיפולים לא הביאו לשיפור בגודש או לשיפור בתפקוד הכלייתי במהלך 72 שעות, בהשוואה לפלסבו. שני הטיפולים התרופתיים לא הביאו לשיפור התוצאות הקליניות לאחר חודשיים או לאחר שישה חודשים.
כל זאת למרות עדויות ממחקרים קטנים שהצביעו על מגמה הפוכה עם שני משטרי הטיפול.
מהמחקר עלה כי אין מקום לטיפול רוטיני בדופמין בחולים עם אי-ספיקת לב חדה. במינונים גבוהים יותר ניתן להשתמש בטיפול לעיתים כתכשיר יונוטרופי, אך נושא זה לא נבחן במחקר ROSE-AHF. לכן, החוקרים סבורים כי הטיפול בדופמין יותאם באופן אישי בהתאם להערכת הרופא את המטופל.
ממצאי המחקר צפויים להביא להפחתת השימוש בדופמין בחולים עם אי-ספיקת לב חדה, טיפול שכיום ניתן לעיתים יותר מדי קרובות בחלק מהמרכזים. לרוב, התרופה ניתנת במינונים נמוכים בחולים עם אי-ספיקת לב חדה ב-3-5% מבתי החולים בארצות הברית, אך בעד 10-15% מהמרכזים באירופה, בעיקר באיטליה.
Nesiritide לרוב אינו זמין לרופאים באירופה, אך משמש לטיפול באי-ספיקת לב חדה ב-5-10% מבתי החולים בארצות הברית.
מומחים בתחום מקווים כי ממצאי מחקר ROSE-AHF יובילו רופאים להגבלת השימוש בדופמין או Nesiritide בחולים דוגמת אלו שנכללו במחקר. מדובר במחקר שלילי לאוכלוסיה זו של חולים עם אי-ספיקת לב חדה והפרעה בתפקוד הכלייתי. למרות שהרציונל למחקר הוא מובן, הטיפולים לא היו יעילים.
החולים מ-26 מרכזים בארצות הברית חולקו לשני מדגמים, במדגם אחד נבחן הטיפול בדופמין ובמדגם אחר נבחן הטיפול ב-Nesiritide. בכל מדגם, החולים חולקו באקראי ביחס 2:1 לטיפול בתרופה פעילה או פלסבו. לאחר מכן, איחדו החוקרים את שתי קבוצות הפלסבו לקבוצה אחת שכללה 119 חולים, מולה נבחנו קבוצת המטופלים בדופמין (122 חולים) ו-Nesiritide (119 חולים).
הטיפול בדופמין ניתן בעירוי במינון של 2 מיקרוגרם לק”ג לדקה, ובקבוצה השנייה, Nesiritide ניתן בעירוי בקצב של 0.005 מיקרוגרם לק”ג לדקה, ללא מנת העמסה. כל החולים קיבלו טיפול בתווית-פתוחה במשתני-לולאה, אך משתנים נוספים ותרופות אחרות ניתנו בהתאם לשיקול דעתו של הרופא המטפל. כל החולים הקפידו על דיאטה דלת-נתרן עם הגבלת צריכת נתרן עד 2 גרם ביום והגבלת נוזלים לכמות כוללת של 2 ליטרים ביום.
לשתי התרופות לא הייתה השפעה משמעותית על נפח השתן המצטבר לאחר 72 שעות או שינוי ברמות Cystatin C בדם, מההכללה עד לאחר 72 שעות, תוצא הסיום העיקרי המשולב המשקף גודש ושינוי בתפקוד הכלייתי, בהתאמה.
בשתי הקבוצות לא זוהה הבדל משמעותי במינון הכולל של משתנים או בצריכת הנוזלים במהלך 72 שעות. כמו כן, לא זוהו הבדלים בסיכון לתמותה או אשפוז חוזר עקב אי-ספיקת לב לאחר 60 ימים או בשיעורי התמותה לאחר 180 ימים.
JAMA 2013
e-Med Tools
קצר קולע וממוקד
e-Med סמינרים
אי-מד תחקירים
Medscape Tools
Journal Club
מרכזי מידע ושירות
Facebook
מידע למפרסם
מאגר תרופות
אינדקס שימושי
חדשות משה"ב
eMed HealthClub
מחקרים קליניים
השאירו תגובה
רוצה להצטרף לדיון?תרגישו חופשי לתרום!