ארגון ה-CDC (Centers for Disease Control and Prevention) פרסם טיוטת הנחיות חדשות בנוגע לטיפול בתרופות ממשפחת אופיואידים, עם זאת, רופאים רבים עדיין מוטרדים מהנושא. ההמלצות החדשות נוגעות רק למתן מרשם לטיפול במסגרת רפואה ראשונית ורק לטיפול בכאב כרוני, שנמשך למעלה משלושה חודשים, מעבר לתנאי טיפול בחולה הנוטה למות.
פאנל מומחים שכלל נציגים של איגודים שונים בחן את ההמלצות, אך נציגי המטופלים הביעו חשש בכל הנוגע לשקיפות פיתוח ההנחיות בנוגע לאופיואידים. מסקר שנערך בנושא עולה כי 95% מהמטופלים הסובלים מכאב טענו כי ההנחיות החדשות מפלות אותם לרעה, 93% חשו כי במידה וההנחיות יפורסמו כפי שהן, הדבר יפגע בחולים הסובלים מכאב.
להלן 12 ההמלצות המופיעות בטיוטת ההנחיות
· בטיפול בכאב כרוני ישנה העדפה לטיפול לא-תרופתי וטיפול בתרופות שאינן-אופיואידים. על המטפלים לשקול תוספת טיפול באופיואידים רק במידה והתועלת הצפויה מבחינת הכאב והתפקוד עולה על הסיכונים האפשריים.
· טרם התחלת טיפול ארוך-טווח באופיואידים, על המטפלים לבסס את יעדי הטיפול עם כל המטופלים, כולל קביעת יעדים מציאותיים לכאב ותפקוד. על המטפלים להמשיך בטיפול באופיואידים רק במידה וחל שיפור משמעותי קלינית בכאב ותפקוד, העולה על הסכנות לבטיחות המטופל.
· לפני התחלת טיפול באופיואידים ובאופן תקופתי לאורך הטיפול הנ"ל, על המטפלים לדון עם המטופלים בנושא הסיכונים והתועלת המציאותית של הטיפול ואחריות המטפל והמטופל בטיפול.
· עם התחלת טיפול באופיואידים, על המטפלים לרשום אופיואידים קצרי-טווח ולא אופיואידים ארוכי-טווח או כאלו בשחרור ממושך.
· בהתחלת טיפול באופיואידים, על המטפלים לרשום את המינון היעיל הנמוך ביותר. על המטפלים לנקוט אמצעי זהירות נוספים בעת העלאת מינון למינון העולה על מינון המקביל ל-50 מ"ג מורפין ולהימנע מעליה למינון של מעל המינון המקביל ל-90 מ"ג מורפין.
· טיפול ארוך-טווח באופיואידים מתחיל לרוב בטיפול בכאב אקוטי. כאשר אופיואידים משמשים לטיפול בכאב אקוטי, על המטפלים להמליץ על המינון היעיל הנמוך ביותר של אופיואידים קצרי-טווח ולא לרשום כמות העולה על המשך הצפוי של כאב חמור דיו לדרוש טיפול באופיואידים. לרוב מדובר בטיפול של עד שלושה ימים בכאב לא-טראומטי, שאינו קשור לניתוח מג'ורי.
· על המטפלים להעריך את המטופלים בתוך 1-4 שבועות מהתחלת טיפול באופיואידים ארוכי-טווח או העלאת מינון להערכת התועלת והסיכונים של המשך טיפול באופיואידים. על המטפלים להעריך את המטופלים באופיואידים ארוכי-טווח כל שלושה חודשים, או באופן תדיר יותר, לקביעת התועלת והסיכונים של המשך טיפול באופיואידים. במידה והתועלת אינה עולה על הנזקים עקב המשך טיפול, על המטפלים לשתף פעולה עם המטופלים במטרה להפחית מינון אופיואידים ולהפסיק את הטיפול, במידת האפשר.
· לפני התחלת טיפול ובאופן סדיר במהלך הטיפול התרופתי, על המטפלים להעריך את גורמי הסיכון לנזקים על-רקע אופיואידים.
· על המטפלים לסקור את ההיסטוריה הרפואית של המטופלים, עם דגש על שימוש מבוקר בתרופות מרשם ולקבוע אם המטופל נוטל מינונים מופרזים של אופיואידים או שילובים מסוכנים המציבים אותו בסיכון למנת-יתר.
· על המטפלים להתבסס על בדיקות שתן לפני התחלת טיפול באופיואידים לכאב כרוני ולשקול בדיקות שתן לסמים לפחות פעם בשנה בכל החולים תחת טיפול ארוך-טווח באופיואידים, במטרה להעריך תרופות מרשם וכן חומרים מבוקרים אחרים וכן סמים אסורים.
· במידת האפשר, על המטפלים להימנע ממתן מרשם לטיפול באופיואידים בשילוב עם בנזודיאזיפינים.
· על המטפלים להציע טיפול מבוסס-ראיות (לרוב טיפול באגוניסט לאופיואידים בשילוב עם טיפולים התנהגותיים) לחולים עם הפרעת שימוש באופיואידים.
Federal Register
לידיעה במדסקייפ