חדשות

שליטה על כעסים קשורה לסיכון מופחת לפתח תסמיני PTSD / מאמרם של ד''ר גדי גילעם ופרופ' תלמה הנדלר ב''הארץ''

31/08/2017

מאת מערכת אי-מד

במאמר המתפרסם היום באתר "הארץ" מציגים ד"ר גדי גילעם, פוסט-דוקטורנט במרכז סגול לתפקודי המוח שבמרכז הרפואי ת"א ובבית הספר למדעי הפסיכולוגיה באוניברסיטת ת"א, ופרופ' תלמה הנדלר, ראש מרכז סגול לתפקודי המוח במרכז הרפואי ת"א, ופרופסור מן המניין בבית הספר למדעי הפסיכולוגיה, בבית הספר לרפואה ובבית הספר סגול למדעי המוח באוניברסיטת ת"א, את מחקרם אשר מצא קשר בין היכולת לווסת כעסים לבין הסיכון לפתח תסמיני PTSD .

למחקר היו שני חלקים, הראשון פורסם ב-  לפני כשנתיים, והשני לפני כחודשיים ב- .

במחקרים השתתפו חיילים קרביים, לפני ואחרי מסלול אימונים של שנה, ונעשה שימוש ב-fMRI שהדגים קשר בין מצבי כעס לפעילות באיזור ה-Ventromedial Prefrontal Cortex, ובקיצור vmPFC , שאחראי גם לבקרת רגשות וויסותם, כאשר למשתתפים שהגיבו בפחות כעס לגירויים "מעצבנים" , הייתה פעילות יתר באיזור ה-vmPFC.

לעומת זאת נמצא שלנבדקים שהגיבו יותר באגרסיביות היתה פעילות יתר בגרעין ששמו Locus Coeruleus) LC), אשר מפריש את המוליך העצבי המעורר נוראדרנלין, בעיקר במצבי דחק, וקשור להתנהגויות אגרסיביות.

בחלק השני של המחקר המטרה הייתה לבדוק את תגובת המוח לכעסים לאחר שנת אימונים שכללה גם מצבי דחק.

נמצאה עלייה בתסמיני פוסט-טראומה בקרב החיילים , אך לא אצל האזרחים ששימשו כקבוצת ביקורת. נמצא גם כי החיילים שהיתה להם פעילות חזקה יותר ב-vmPFC בתחילת הטירונות, פחות סבלו מתסמיני פוסט-טראומה בסוף האימון הקרבי.

מאידך נמצא שעלייה בפעילות ה- LC בין שתי נקודות הזמן, הייתה קשורה ליותר תסמיני פוסט-טראומה .

כלומר, מי שמצליח לווסת כעס טוב יותר הוא בעל סיכון נמוך יותר לפתח תסמיני פוסט-טראומה.

המחברים מסכמים את המאמר בהמלצה : "אם נוכל לשפר את יכולת ויסות הכעס ואולי אף את יכולת הוויסות הרגשי של אנשים, נוכל להפוך אותם לעמידים יותר ללחץ כרוני ולהשפעתו השלילית. כלומר המחקר מניח את הבסיס לטיפול מוחי עתידי, בפרט בהפרעות שכוללות כעס בלתי נשלט. כיום אנו בוחנים אפשרות שכזו במסגרת מחקר המשך (בשיתוף ד"ר רני אבנד מהמכון הלאומי לבריאות הנפש בארה"ב, NIMH) - גרייה חשמלית להגברת פעילות ה-vmPFC של נבדקים בריאים במטרה להפחית כעס ואגרסיות."

 

למאמר ב"הארץ"

 2015 Oct 15;120:400-11.

 2017 Jul;47(9):1561-1572

מידע נוסף לעיונך

© e-Med 2020 | כל הזכויות שמורות
שתף מקרה קליני