בחולים עם היפונתרמיה תועדו שיעורי תמותה גבוהים יותר לאחר 30 ימים, בהשוואה לאלו עם ריכוזי נתרן תקינים בדם, ולאורך הזמן, הסיכון לתמותה פחת בחולים עם היפונתרמיה קלה; אך מגמה זו הייתה פחות בולטת באלו עם היפונתרמיה מתונה ולא תוארה כלל בחולים עם היפונתרמיה חמורה, כך עולה מנתונים חדשים שפורסמו בכתב העת European Journal of Internal Medicine.
החוקרים בחנו את הסיכון לתמותה על-רקע ריכוזי נתרן בדם ב-79,407 משתתפים ממדגם Stockholm Sodium Cohort אשר אושפזו למחלקות פנימיות ואובחנו עם ריכוז נתרן של עד 135 מילימול/ליטר לאחר האשפוז. המשתתפים סווגו על-בסיס ריכוזי נתרן להיפונתרמיה קלה (130-130 מילימול/ליטר), מתונה (125-129 מילימול/ליטר), עמוקה (120-124 מילימול/ליטר) ועמוקה מאוד (מתחת ל-120 מילימול/ליטר).
לאחר ניתוח התאמה, שיעורי התמותה היו דומים בין קבוצת החולים (66,941 חולים, 52.7% נשים) עם דרגות היפונתרמיה שונות ובין אלו עם ריכוזי נתרן תקינים בטווח 135-145 מילימול/ליטר.
בחולים עם היפונתרמיה תועדו שיעורי תמותה מוגברים לאחר 30 ימים, אשר עלו עם חומרת היפונתרמיה: עליה של 35% בסיכון לתמותה בנוכחות היפונתרמיה קלה (יחס סיכון של 1.35, רווח בר-סמך 95% של 1.28-1.42) ועליה של למעלה מפי שלוש בסיכון לתמותה עם היפונתרמיה עמוקה מאוד (יחס סיכון של 3.38, רווח בר-סמך 95% של 2.16-5.28).
שיעורי התמותה לאחר שנה אחת עלו מינימאלית עם היפונתרמיה קלה (יחס סיכון של 1.04, רווח בר-סמך 95% של 1.01-1.07), אך עלו עם עליה בחומרת ההפרעה בריכוז נתרן בדם (יחסי סיכון בטווח 1.18 עד 1.37).
הגורמים המובילים לתמותה בתוך 30 ימים מהאשפוז כללו מחלות ממאירות ומחלות סירקולטוריות, בעוד שמצבים הקשורים עם היפונתרמיה, דוגמת תסמונת דה-מייליניציה אוסמוטית, נפילות ושברים, השפיעו באופן מינימאלי על התמותה הכוללת.
במקרים של היפונתרמיה קלה עד עמוקה, העלייה בסיכון לתמותה יוחסה בעיקר לגידולים והפרעות במערכת העיכול, בפרט מחלות כבד, לצד הפרעות סירקולטוריות.
החוקרים מסכמים וכותבים כי שיעורי התמותה בטווח הקצר גבוהים יותר בחולים עם היפונתרמיה לעומת ביקורות תואמות עם ריכוזי נתרן תקינים, בעוד שדפוסי תמותה ארוכת-טווח משתנים לפי דרגת היפונתרמיה.
Eur J Internal Med, April 15, 2025
השאירו תגובה
רוצה להצטרף לדיון?תרגישו חופשי לתרום!