מאת ד"ר בן פודה שקד
ממחקר עוקבה חדש אשר פורסם בגיליון יולי של ירחון Archives of General Psychiatry וכלל למעלה מאלפיים משתתפים, עולה כי התעללות והזנחה בגיל הילדות קשורות בצורה מובהקת לשיעור מוגבר של הפרעות מצב רוח, הפרעות חרדה והתמכרויות בגיל הבגרות.
מחקרים קודמים אשר הראו קשר זה התבססו במידה רבה על דיווחים רטרוספקטיביים של התעללות והזנחה בגיל הילדות, בעוד שהמחקרים הבודדים שכללו ניתוח פרוספקטיבי כלשהו הראו קשר חלש בלבד, טוענים החוקרים. לפיכך, עלתה לדבריהם האפשרות שמא זהו הזיכרון של התעללות אשר מגביר את הסיכון להפרעות נפשיות בהמשך החיים.
עם זאת, במחקרם זה נמצא לטענת החוקרים כי התעללות עצמה, ולא רק הזיכרון של התעללות, קשורה בפסיכופתולוגיה בהמשך. לכן, קיים לדבריהם צורך הן בהתערבויות מכוונות מטרה של בריאות הנפש בקרב מי שטופלו בעבר ובהווה בידי שירותי הרווחה, והן באסטרטגיות ברמת האוכלוסיה על מנת לענות לצרכיהם של ילדים רבים אחרים אשר חוו התעללות או הזנחה.
החוקרים מציינים כי מרבית הקלינאים מודעים היטב להשפעות של התעללות בילדים, וכי המסר העיקרי של מחקרם זה מכוון דווקא אל קהילת המחקר והסוכנויות האמונות על רווחת ילדים, ולפיו עליהן להתערב על מנת להתמודד עם ההשפעות של סביבה שלילית על בריאות הנפש של הילד, במטרה לסייע במניעת תחלואה בהמשך חייו.
במחקר נכללו 2,144 נבדקים (בגילאי 16 עד 27 שנים) אשר נתבקשו להשתתף בסקר ה-Te Rau Hinengaro: New Zealand Mental Health Survey בין השנים 2003 ו-2004. בסקר בוצעו ראיונות פנים אל פנים ובהם נשאלו הנבדקים אודות פרטים סוציו דמוגרפיים וכן אודות סוגים מסוימים של הזנחה והתעללות בילדים (בדיווח רטרוספקטיבי).
בנוסף, בוצע ראיון ה-World Mental Health-World Health Organization Composite International Diagnostic Interview על מנת להעריך את ההימצאות של הפרעות מבוססות על קריטריוני ה-DSM-IV במשך 12 חודשים ולכל אורך החיים.
לדברי החוקרים, מרבית המחקרים הקודמים בתחום התבססו על מבוגרים אשר נתבקשו לדווח שמא עברו התעללות או הזנחה כילדים. הם טוענים כי אותם מחקרים רטרוספקטיביים הינם בעיתיים מאחר ומושפעים גם על ידי מצב הרוח הנוכחי של הנבדק, וגורמים נוספים העלולים להטות את התוצאות.
החוקרים מציינים כי 221 ממשתתפי הסקר התגלו ככאלו בעלי תיקים במאגר הממוחשב של סוכנות ניו-זילנדית לאומית להגנת הילד, דבר המשקף את היותם ילדים שעברו התעללות או הזנחה באופן פרוספקטיבי).
בנוסף, מדווחים החוקרים כי יחס הסיכויים הוערך בתחילה בקבוצת ההשוואה (אלו ללא תיק בסוכנות להגנת הילד) לרבות אלו שדיווחו רטרוספקטיבית על התעללות בילדותם, ולאחר מכן בקבוצת ההשוואה ללא אלו האחרונים.
החוקרים מצאו כי לאחר תקנון למאפיינים דמוגרפיים וסוציו אקונומיים, סיפור של תיק בסוכנות להגנת הילד בעברו של הנבדק היה קשור במספר הפרעות נפשיות ספציפיות, כמו גם בתחלואה נפשית נלווית ככלל ובכל אחת מקבוצות הפרעות הנפש, הן כעבור שנה של מעקב והן לאורך החיים.
יחס הסיכויים עמד על 5.12 עבור תסמונת דחק פוסט-טראומטית (Post-traumatic stress disorder, PTSD) ב-12 חודשים (95% CI = 2.42-10.83), 2.41 עבור הפרעת חרדה כלשהי (95% CI = 1.47-3.97), 1.86 עבור הפרעת מצב רוח כלשהי (95% CI = 1.12-3.08) ו-1.71 עבור התמכרות כלשהי לחומרים (95% CI = 1.01-2.88).
החוקרים מסבירים כי קשרים אלו גברו בעוצמתם כשהוצאו מהניתוח הנבדקים אשר דיווחו רטרוספקטיבית על התעללות בעברם, עם OR מוגבר לכדי 10.92 עבור PTSD (95% CI = 4.38-27.22).
לבסוף, נמצא כי הקשרים עם קבוצות שונות של הפרעות נפשיות ב-12 חודשים מעידים לטענת החוקרים על כך שאלו שטופלו על ידי שירותי הרווחה, גם עשר שנים לאחר התערבותם לצמצום הפגיעה בילד, הראו שיעורים גבוהים יותר של הפרעות נפשיות, עם עלייה גבוהה פי שלושה בממוצע בסיכון לסבול מהפרעות מרובות (שלוש הפרעות נפשיות ומעלה).
מומחית מתחום מדיניות הבריאות מציינת כי המדובר במחקר אדיר בחשיבותו בתחום. לדבריה, ישנו עניין גובר בשנים האחרונות בהשפעה של חוויות ילדות שליליות על הבריאות לאורך החיים. היא מציינת כי מרבית המחקר בתחום נעשה באופן רטרוספקטיבי, עובדה אשר העלתה חששות בקרב חוקרים, כך שלטענתה המדובר במחקר חיוני התומך בחשיבותן של חוויות ממשיות כמשפיעות על בריאות הציבור.
המומחית מוסיפה כי למחקר הנוכחי השלכות חשובות הן בהיבט הקליני והן בזה המחקרי. מבחינת קהילת המחקר, היא טוענת כי המחקר מראה כי הקשר שנצפה במחקרים רטרוספקטיביים קודמים הינו ככל הנראה אמיתי ואיננו תוצאה של הטיה הקשורה בזיכרונות שאינם מדויקים בקרב אנשים הסובלים מהפרעות נפשיות.
בעבור הקלינאים, מציעה המומחית כי המסר העיקרי הינו שהתעללות או הזנחה בגילאי הילדות הינה דבר שיש להקדיש לו תשומת לב יתרה. היא מציינת כי לבטח אין בממצאים אלו משום הפתעה עבור קלינאים המטפלים בילדים, ואולם הנקודה המעניינת לטענתה עבור קלינאים המטפלים במבוגרים הסובלים מהפרעות נפשיות הינה כי לאירועים שהתרחשו בילדותם עשויה להיות השפעה מתמשכת עליהם בבגרותם ולכן עשויים להיות בעלי רלוונטיות רבה בטיפול.
Arch Gen Psychiatry. 2010;67:712-719
לידיעה במדסקייפ