דר’  נעמה קונסטנטיני ודר’ גל דובנוב 

מבוא

בדיקת הסקר האורתופדית תוארה לראשונה בשנת 1977, ונקבעו לה 5 מטרות: לוודא כיסוי ביטוחי ומשפטי, לוודא כשירות גופנית של הספורטאים, לזהות מצבים חולניים בני-טיפול או אשר עלולים להחמיר במהלך העונה, לחזות סיכון לפציעות, ולהתאים לכלל הענפים. כרבע מאה לאחר מכן, חוזר מחבר המאמר המקורי לבחון את העדויות המדעיות.

אנמנזה

נראה כי אין זה  פרקטי להכין שאלון אחד אשר יתאים לכל ענפי הספורט, עקב מאפייניהם השונים. השאלון הקיים מנסה לכוון למכנה המשותף לכל הענפים. שאלות הסקר והבדיקה הגופנית יכולים לתפקד באופן עצמאי לשם סקירה, שכן אם עולה ממצא כלשהו באנמנזה, הבדיקה כבר אינה בדיקת סקר ומכוונת יותר לתלונה. באופן דומה, אם מזוהה ממצא בבדיקה, ניתן להרחיב את האנמנזה לגבי אותו איבר. בדיקת הסקר, כשמה, אינה מכוונת על ידי ממצאי האנמנזה. שילוב אנמנזה ובדיקה דורש מיומנות רבה מצד הבודק, דבר הקשה במיוחד בקרב ספורטאים צעירים. אם עולה תלונה כלשהי מהאנמנזה, הרי שלבדה אינה מספקת לשלילת פעילות כלשהי, ויש להוסיף את הבדיקה הגופנית המכוונת. עם זאת, חשיבות האנמנזה רבה בנוגע לתיעוד פציעות קודמות ובעיות מוסקולוסקלטליות. כמעט כל בודק יאשר כי, לגבי פציעות עבר, הוא משיג מידע רב יותר באנמנזה מאשר בבדיקה הגופנית. אחד המחקרים המקיפים ביותר מצא כי רגישות האנמנזה היא מעל 90%, בעוד רגישות הבדיקה הינה כ- 50% בלבד.

בדיקה גופנית

כמו האנמנזה, גם הבדיקה הגופנית פותחה לאחר תצפיות בספורטאים מחלימים מפציעה. למשל, נמצא כי ספורטאי החוזר לפעילות בנוכחות אטרופיית שריר הארבע-ראשי לא היה מוכן עדיין לפעילות מלאה. האמונה אשר רווחה באותן שנים היתה כי השיקום הושלם רק לאחר חזרה מלאה של טווח התנועה והכח הגס. אולם, הנחה זו לא התבססה על ממצאי מחקרים כלשהם. הבדיקה בזמנו ניסתה רק לוודא אם אכן הספורטאי יכול לחזור לפעילות, ולא אם הינו בעל סיכון מוגבר להפצע. גם היום, אין הוכחה כי מגבלה בטווח התנועה או בכח הינה גורם סיכון לפציעה.

“בדיקת 14 הנקודות” אשר הוצעה בעבר שרדה את מבחן הזמן. מספר מחקרים הוסיפו בדיקה או שתיים למבחן המקורי, כגון היפראקסטנציה של עמוד השדרה המותני, סיבוב פנימי של מפרק הכתף, או מבחן לכח שריר הסופראספינטוס.

באופן אידיאלי, על בדיקת הסקר להיות רגישה ביותר, ולהשאיר את פן הסגוליות לבדיקה מדוקדקת יותר של האיבר. אולם, מחקרים הראו כי רגישות הבדיקה הינה כ- 50% בלבד. יעילות הבדיקה מבוססת על שני קריטריונים: יכולתה לזהות פתולוגיה אשר זוהתה באמצעות בדיקה מדוקדקת יותר, ויכולתה לחזות פציעה עתידית. לגבי הקריטריון הראשון, “פספוס” של בדיקת הסקר יחשב רק כאשר הבדיקה המדוקדקת זיהתה מצב אשר עלול לגרום לפציעה, ולא כל פגם אורתופדי שהוא. עם זאת, לא ניתן לחזות על סמך ממצא כלשהו, כגון גמישות יתר במפרק הקרסול, אם אכן יוביל לנקע. לגבי הקריטריון השני, של איתור סיכון לפציעה, מחקר אשר הקיף מעל 700 ספורטאים לא מצא קשר בין פציעות חדשות לבין פציעות ישנות, גמישות, טווח תנועה, כח, או גורמים כלשהם אשר נבדקו על ידי בדיקת הסקר. עם זאת, מצטברות עדויות כי פציעה באזור מסוים, בעיקר ברך, קרסול וכתף, מגבירה את הסיכון לפציעה חוזרת באותו אזור. אולם, הסיבה המיידית לפציעה לא זוהתה עדיין. לפיכך, פסילת ספורטאי רק עקב פציעה קודמת העלולה לסכן לפציעה חוזרת הינה מוגזמת.

בדיקת הסקר תוכננה לבוחן אשר אינו אורתופד, ולפיכך פונה למכנה המשותף הנמוך. בדיקה המתבססת על התבוננות תחסוך את הצורך לרכוש מיומנות בדיקה ידנית דבר אשר כל אורתופד מבצע מדי יום. מסיבה זו, הבדיקה הקיימת כיום מחפשת בעיקר אסימטריה בגוף. כך, הבוחן אינו נדרש לדעת מה גודלו התקין של שריר הארבע-ראשי, אלא רק לוודא כי אינו מדולדל יותר לעומת הצד השני. הוא לא צריך לדעת מהו טווח התנועה המלא של מפרק הכתף אלא רק לוודא כי שתי הכתפיים בעלות טווח תנועה זהה.

סיכום

בדיקת הסקר האורתופדית מאושרת באופן רשמי משנת 1992, ולא השתנתה מאז עדכונה בשנת 1997. למרות ממצאי מחקרים אשר העלו ספק בקשר למידת רגישותה ויישומה, אך אחד לא הציע תחליף ראוי. בהעדר מחקרים אשר יזהו בדיוק את גורמי הסיכון לפציעה, לא נראה כי ייבנה כלי תחליפי.