מובאת בזו תגובתו של אילן קרייזר למאמר בהארץ.
המאמר סוקר עבודת מחקר שפורסמה בימים אלה לפיה חולים רבים במספר מחלקות קרדיולוגיות בבתי חולים (וולפסון, תל השומר) שוחררו לביתם ללא הנחיות המשך טיפול מתאימות.
לעיון במאמר בהארץ ניתן להקליק על הקישור בתחתית מאמר זה.

לכבוד
מערכת "הארץ"

שלום רב,

הנדון: מאמרו של רן רזניק "דרושה תרופה למחלה כרונית"

קראתי בעיון את מאמרו של מר רזניק אשר התריע בפני מצב חמור שבו אין חולי לב המשתחררים מבתי החולים מקבלים "הוראות טיפול חיוניות".

למעשה, בכתבתו של מר רזניק, לא נגע הכתב כלל בבעיה האמיתית.

קל להטיל דופי ברופאי בתי החולים ולחלוק כהדיוט על המלצה לטיפול רפואי אשר ניתן או לא ניתן. אך הייתי מצפה ממר רנזיק, ככתב בריאות מנוסה, כי באבחנתו את הבעיה בדומה מאד לרופאים אשר יצא כנגדם יטרח למצוא את הקושי האמיתי במצב אותו תיאר.

הטיפול הרפואי הניתן לחולים כרוניים בישראל איננו (ואף לא צריך להיות) בשליטת בתי החולים, אלא בשליטת קופות החולים השונות אשר ממילא הינם המבטחים והמשלמים תמורת הטיפול הרפואי אשר ניתן ואשר מלווים את החולה משך שאר ימי חייו. חולה המשתחרר מאשפוז מקבל הנחייה לפנות עם כל מסמכיו להמשך הטיפול במסגרת מרפאות קופת החולים שלו. האם ההמלצות לטיפול אשר איתן משתחרר אמורות להיות מקיפות ומלאות? בוודאי שכן. אך "תיקונים" והשלמות חסר במידת הצורך יכולות להתבצע בקלות במסגרת קופת החולים בו חבר החולה. רופאי הקופות אמורים להיות מסוגלים לכך והחולה, בפן זה של הטיפול בו, איננו מופקר.

הבעיה האמיתית בה החולה אכן מופקר, אותה מר רזניק כלל לא הזכיר, היא העובדה כי החולה פעמים רבות איננו מקבל הדרכה אמיתית וברורה לגבי הטיפול התרופתי אשר הומלץ לו. לא בבית החולים וגם לא אח"כ במסגרת קופת החולים. הגורם היחיד בצוות הבריאות אשר מסוגל לתת הסבר כזה, ואשר איננו כלל פונקציה במשוואה אשר מר רזניק מנסה לפתור, הינו הרוקח!

האם יעלה על הדעת כי קוסמטיקאית היא זו שתדריך רוכש רכב חדש לגבי הטיפול הנכון בו?
האם קופאית מהסופרמרקט היא זו אשר תמליץ לציבור לגבי אפיקי ההשקעה הנכונים בכספו?
אמנם דוגמאות אילו נראים מוגזמים אך המצב שבו מערכת הבריאות מטיפה לכלכלת בריאות מחד בזמן שמאידך איננה מנצלת את המשאב הטוב ביותר במצוי בידה בכל הקשור בטיפול תרופתי, הינו מוגזם לא פחות!
לא תיתכן כלכלה יעילה מבלי ניצול יעיל של משאבים. בכל תחום ולא רק בבריאות.

אך מערכת הבריאות בישראל פועלת כבמדינת עולם שלישי. המערכת כולה הינה בשליטת רופאים (לאו דווקא דבר פסול לכשעצמו) אשר מגינים בחירוף נפש על "הטריטוריה שלהם". המערכת הרפואית מתירה, במקרה הטוב, חדירת גורמים נוספים לאותם התחומים אשר בהם הרופא/הפוליטיקאי איננו רואה סיכון למעמדו, או שאיננו רוצה לעסוק בהם. בישראל תחומים אילו מוגבלים כמעט לחלוטין לפעולות סיעודיות. האם הרופא "יוותר" על אספקט חיוני מן הטיפול הרפואי והכוונה לטיפול תרופתי – (אשר איננו מסוגל לבצע ממילא, בין מחוסר זמן ובין מחוסר ידע) ובכך "ישמיט מידיו" את הדבר אשר איתו יחיה חולה כרוני כל יום מימי חייו? לא אצלינו!

במדינות מערביות מתקדמות, רופא לא ינקוט בצעד תרופתי מבלי שרוקח יהיה מעורב, בין בקבלת ההחלטה לגבי הטיפול עצמו ובין במתן הדרכה וייעוץ לחולה וכשדרוש אף למשפחת החולה לגבי אופי הטיפול ולגבי הצפוי ממנו (תופעות לוואי, תגובות בין-תרופתיות, תגובות שליליות עם מזון, ועוד).

הוכח חד משמעית, במחקרים אשר בוצעו גם בישראל, כי השגחה בידי רוקח – המומחה התרופתי הזמין ביותר לחולה – בכל הקשור לטיפול התרופתי בו, משפר את איכות הטיפול התרופתי, חוסך מליוני דולרים למערכת הבריאות, ואף (ואני תקווה כי גם לאלמנט הבא יש משקל בשיקולי מערכת הבריאות) תורם לשיפור באיכות חייו של החולה.

מערכת הבריאות בישראל לא רק שאיננה מנצלת את הרוקח כחלק אינטגרלי וחיוני במערכת הטיפול התרופתי, אלא דואגת לכך להשלמת האבסורד כי לרוקח לא תהיינה הסמכויות החוקיות שתאפשרנה לו לנצל את מומחיותו. התחיקה הרוקחית בישראל, אליה התיחס מר רזניק במאמר קודם, הינה במידה רבה עדיין מנדטורית! נסיונות לעשות בה שינויים, אשר כבר נעשו במדינות רבות ואשר הוכחה חד משמעית מידת נכונותם לכל חלקי מערכות הבריאות, נתקלים בהתנגדות חריפה של "השולטים" במערכת הבריאות. שלטון הג'ונגל שבו כל דאלים גבר!

כתבתו של מר רזניק, על אף שתקפה בעיה אמיתית, נגעה רק בסימפטומים ולא במקור המחלה. טעות אבחנתית. לו היה רופא, בוודאי שהיה נתבע. עם זאת, לו היה רופא/פוליטיקאי בישראל, סביר כי היה מוצא דרך להתחמק מהאחריות או להטילה על אחרים.

אילן קרייזר, רוקח
יו"ר ארגון הרוקחות בישראל 1999-2001

לכתבה בהארץ