מספר מחקרים השוו תוצאות בין מעקף עורקים כליליים (CABG) והתערבות כלילית תת עורית (PCI), אך רובם נערכו לפני עידן הסטנטים, אשר עשו מהפכה בגישה המאוחרת יותר.

החוקרים זיהו 37,212 חולים עם מחלת כלי דם רבים אשר עברו CABG ו-22,102 חולים אשר עברו PCI בין ינואר 1997 לינואר 2000. נקבעו אחוזי תמותה ורהוסקולריזציה בשלוש שנים לאחר ההתערבות במגוון קבוצות חולים על פי מספר כלי דם חולים ונוכחות או העדר מעורבות עורק כלילי קדמי שמאלי יורד. אחוזי התוצאות השליליות הותאמו לשינויים בחומרת המחלה לפני רהוסקולריזציה.

אחוזי שרידות מותאמי סיכון היו גבוהים משמעותית בקרב חולים שעברו CABG לעומת אלו שעברו השתלת סטנט בכלל תת הקבוצות האנטומיות. לדוגמא, יחסי סיכון מותאמים לסיכון לטווח ארוך לתמותה לאחר CABG ביחס להשתלת סטנט היו 0.64 (95% רווח בר סמך, 0.56- 0.74) לחולים עם מחלה בשלושה כלי דם עם מעורבות עורק כלילי קדמי שמאלי פרוקסימלי יורד ו-0.76 (95% רווח בר סמך,0.60-0.96) לחולים עם מחלה בשני כלי דם עם מעורבות עורק כלילי קדמי דמאלי יורד לא פרוקסימלי. כמו כן, אחוזי רהוסקולריזציה לשלוש שנים היו גבוהים למדי בקבוצת הסטנט לעומת קבוצת CABG (כ-7.8 % לעומת 0.3% ל-CABG ו-27.3% לעומת 4.6% ל-PCI)

החוקרים הסיקו כי לחולים עם שני עורקים כליליים פגועים או יותר, CABG קשור עם אחוזים גבוהים יותר של שרידות לטווח ארוך לעומת סטנט.

N Engl J Med 352:2174-2183