מאמרי מערכת

מה באמת חשוב ? מהצד השני של הלהב בניתוחי אורתפדיה/מאת ד''ר אבי פנסקי, עורך אורתופדיה

18/10/2021

.

בדקות לפני הניתוח, רוחצים את כפות הידיים במים זורמים, משפשפים היטב את האצבעות. אלו האצבעות שעוד מעט קט תאחזנה בלהב. זה הלהב שיבצע החתך הנדרש בגופו של המטופל, השוכב כעת על שולחן הניתוחים מעבר לדלת.

ומה אם התסריט היה הפוך? מה היתה הרגשתך, לו השוכב על שולחן הניתוחים היה אתה עצמך או אחד מאהוביך? מניסיונם האישי טוענים המחברים כי רגישות ותקשורת נאותה עם המטופל, יכולים להקל מאד על המטופל, החווה סביב הניתוח את אחד מהרגעים הפגיעים ביותר בחייו.

החוויה מנקודת הראות של המטופל  פקחתי את עיני ופגשתי במבטה של אימי. סקרתי את סביבותיי ממיטת בית החולים בה שכבתי. "מה קרה" שאלתי, "נפגעת ע"י מכונית" השיבה. תשובתה הדהימה אותי. ניסיתי להיטיב את תנוחתי במיטה ולמתוח את צווארי הנתון במחוך קשיח. ניסיתי להניע את ידי, לא הצלחתי, היד שלי היתה קפואה במיתלה.

מאוחר יותר נכנסו שני מתמחים לחדר ושאלו "זוכר אותנו? חזרנו"! לנוכח מבטי הקפוא, הפטיר אחד מהם בהשתוממות בעודו מסיר את התפרים מזרועי: "אתה באמת לא זוכר אותנו"? נדתי בראשי ללא מילים, והם המשיכו לשגרת יומם העמוסה. מן הסתם לא היו מעודכנים בפרטי המקרה שלי, שכלל פציעת ראש.

באחד הימים, לאחר שעברתי לבית החולים השיקומי, הודיע לי עוזר הרופא על מועד המקלחת אחרי הצהריים. הבהרתי כי נדרשת לי עזרה בשל מגבלותיי הגופניות וליקוי בשיווי המשקל. "אין צורך בעזרה" השיב עוזר הרופא ונראה מעט מבולבל, כאשר הסברתי לו מה מצבי. בתגובה שינה את מועד הרחצה. מאוחר יותר נאמר לי, כי באותו בוקר נערך לי בפיזיותרפיה מבחן כשירות ובו נמצא, כי כשירותי הגופנית טובה ומאפשרת עצמאות חלקית. אלא שלי לא דיווחו על כך.  

ככל שהימים חלפו, נכנסתי לשגרה נוחה של תרופות, טיפוליים אישיים וטיפולי שיקום. התבדחתי עם המתמחים  והמרפאים בעיסוק. צחקנו ביחד על הזרוע שלי הנתונה במקבע חיצוני, על חולשת כף ידי הנובעת מחולשה כללית בפלג גוף עליון. מתמחה אחר, ששמע על התעניינותי ברפואה, פרש בפני אפשרויות להצטרף לצוות שלהם. האמפתיה ותשומת הלב של מטפלים אלו, נטעו בי תקווה והנהיגו שיגרה, שחילצה אותי מאחד המצבים הקשים והמאתגרים בחיי.

למרות מערכת היחסים הטובה שרקמתי עם כל הצוות, לא נשאלתי האם אני מבין מה מצבי. כשהשתחררתי מהאשפוז, שאל אותי אחד המתמחים האם יש לי שאלות. מבט של תדהמה הופיע על פניו כשהשבתי "אומר לך כל מה שאני חושב שאינו בסדר, תקן אותי אם אתה חושב שפספסתי משהו". בהיעדר הסבר מפורט אודות מצבי, נאלצתי לגלות מהן המגבלות גופניות שלי ולהבין אט אט בכוחות עצמי מה מצבי הרפואי. פסיכולוג קליני הניח לי לקרוא חלק מהגיליון הרפואי שלי, וכך למדתי על מצבי הרבה יותר מכל שיחה שניהלו עמי במהלך האשפוז.

לאחר השחרור מבית החולים התחלתי בחיים חדשים לגמרי. סדר עדיפויות אחר, דאגות אחרות מאלו שהיו לי לפני התאונה. לא הי לי מושג מתי אחזור לבית הספר, מתי אסיים את הלימודים, ובאיזה מקצוע אתמחה. במהלך 5 החודשים הבאים לא חזרתי לבית הספר, הקדשתי הכל לאין ספור מפגשים לשיקום תנועה, קואורדינציה וכוח. תרגולים אלו נטעו בי ענווה וסבלנות, לנוכח התזכורת המתמדת של המוגבלות שלי, התלות באחרים, וההבנה כי ההתקדמות והשיקום מחייבים התמדה.

החוויה מנקודת הראות של בן משפחה אוהב: דוגמא שונה מחיי האישיים: קיבלתי הודעה מארוסתי "עלי לעבור ניתוח צוואר". יש החושבים אולי, כי המהלך סביב הניתוח, עבור מי שבעצמו מבצע ניתוחים כאלו, יהיה קל ופשוט. אבל הנחה זו רחוקה מאד מן האמת. המתח, החרדה ותחושת הרווחה בסיום היו בשיאם. למזלי, אחות שהייתה בחדר ההמתנה, דאגה להעביר לי עדכונים. כישוריה המילוליים, הגישה האישית, והרגישות שלה לא ייאמנו. היא התאימה את טון הדיבור לנאמר, הקפידה לשמור על קשר עין, הרגיעה בדבריה וכל אלו הפכו את חווית ההמתנה לטובה יותר.

בתום הניתוח, המנתח הסביר ארוכות אודות שלבי הניתוח, סיבוכים אפשריים ופרוגנוזה צפויה. הוא האריך בדבריו וענה על כל שאלותיי, למרות שלבטח זמנו היה קצוב. המהלך סביב הניתוח יכול היה להיות מותח ומפחיד, אך הרופאים הישרו ביטחון ותמיכה בעצם נוכחותם ובשיחה עימם.

כשאני מנהל שיחה עם קרובי המשפחה של המטופלים, אני מקפיד על תקשורת פתוחה וסבלנית, אינני מפגין קוצר רוח או תחושה שעלי למהר למשימה אחרת. אני טורח לתת את התחושה שאני שם בשבילם. ישיבה על כסא לצד קרוב המשפחה, שיחה בגובה העיניים, יד תומכת על הכתף שלהם, אלו יכולים מאד להרגיע בזמנים קשים.

תגובת המחבר: כולנו נהיה נתונים במצב זה, כמטופלים או כקרובי משפחה של המטופל. ערכה של שיחה כנה וסבלנית עם המטופל ובני משפחתו לא יסולא בפז עבורם. הזמן אותו אנו מקדישים להם חיוני עבורם, בעיקר ברגעים הלחוצים ביותר, כמו התקופה סביב הניתוח.

בעקבות הניסיון האישי שלי, אעשה כמיטב יכולתי להקדיש זמן וסבלנות, להרגיע לחצים ולפזר חששות. המטופלים ובני משפחתם וודאי יודו לי על כך.

פתחתי את המאמר בחוויותיי כמטופל. איך אוכל ללמוד מחוויה שחוויתי לפני שנים רבות? במבט לאחור אני זוכר את הפערים בתקשורת ביני לבין המטפלים בי. הרופאים הכירו את פרטי מחלתי הרלבנטיים לתחום התמחותם. אך התעלמו מתחומים אחרים. אז הבנתי את החשיבות של ההתייחסות ההוליסטית למטופל. אני מניח כי הלחץ של הרופאים בעבודה, וההתקדמות הסבירה שלי בשיקום, הטעתה אותם להניח, שאני מודע היטב למצבי ואין צורך "לבזבז" זמן על שיחות והסברים. מן הראוי בעידן הנוכחי לאפשר למטופלים גישה לגיליון הרפואי שלהם, להסביר היטב את פרטי המושגים הרפואיים הרלבנטיים וכך לשתפם בטיפול.

חלק מתהליך ההחלמה הוא להניח לחולים לשתף בסיפור המחלה שלהם. סיפורים אלו יאפשרו לנו המטפלים, לספק טיפול פרטני בהתאם לצרכי המטופל. עלינו להקדיש זמן למטופל, להיות קשובים לתחושותיו ולסיפורו האישי, לשמוח בהישגיו ולתמוך בו ברגעים הקשים.

אני אסיר תודה על האפשרות לנצל את החלמתי המלאה מהפציעה שלי לטובת אלו הנתונים מהצד השני של הלהב.

AL Farrell et al. What's Important: The Other Side of the Scalpel in Orthopaedic Care: Patient Perspective. J Bone Joint Surg Am (2021) PMID: 34288893 DOI: 10.2106/JBJS.21.00480

הערות העורך: כמה חשוב מדי פעם לעצור את המירוץ בו אנו נתונים, להביט למטופל בעיניים ולנסות להבין מה עובר עליו. כמה חשוב להבין את האם השואלת שוב ושוב את אותה שאלה, באשר למה יש לבנה והאם באמת צריך ניתוח ומי ינתח ומה הסיכונים והאם בטוח צריך? ואולי בכל זאת.. שאלות ללא סוף. אבל זו המציאות, אנחנו מטפלים בבני אדם. אל הזרוע שבה מקבע חיצוני, המייצב שבר פתוח מרוסק, מחובר גוף ובגוף פועם ליבו של אדם מודאג חרד. המיניסקוס שתפרנו בברך, שייך לספורטאי הכמה לחזור לפעילות, או לסוור בנמל, שסחיבה היא פרנסתו או לרקדנית לפני שירות הצבאי, שחלמה להיות מדריכת ספורט וכל תכניותיה נגוזו ועולמה חרב עליה.

אנו המטפלים, רופאים פיזיותרפיסטים ועוד ממלאי תפקידים, שומה עלינו להבין, כי חלק בלתי נפרד מתהליך ההחלמה, הוא הבנת החולה, הבנת הצרכים שלו, הציפיות ,הדאגות והחששות.

גם ניתוח החלפת הרצועה הצולבת הקדמית המוצלח ביותר, מחייב שיקום קפדני, חזרה לפעילות בשלבים והסברים ועוד הסברים ושיתוף פעולה של המטופל בהחלמה. ללא כל אלו סיכויי הניתוח להצליח לטווח ארוך נמוכים.

ומהתחום שלי: אורטופד הילדים יכול לחכך את ידיו בגאווה רבה לנוכח כף הרגל הקלוטה (Clubfoot) שהצליח ליישר בסידרת גבסים. אבל אם לא יסביר להורים את החשיבות של שימוש במכשיר המתאים משך מספר שנים ולא יקדיש לכך זמן בכל ביקורת, ויתעלם משאלותיהם ולא ינסה להפיג בסבלנות את חששם (לא, המכשיר לא יעכב התפתחות, לא, המכשיר לא מעמיס על הגב, לא, אסור להסירו לפני גיל 4 או 5 שנים), אזי גם בידיים המוכשרות ביותר ובלהב החד ביותר, הטיפול נדון לכישלון.   

ואין חובה להמתין, עד שאנו נמצא עצמנו מהצד השני של הלהב כמטופלים או כאלו הממתינים אכולי דאגה וחששות בחדר ההמתנה ליד חדר הניתוח על מנת ליישם גישה זו. אמפתיה, סבלנות, נכונות להבין את המטופל ולהקשיב לו ולבני משפחתו יסייעו לנו להיות מטפלים טובים יותר.

 

מידע נוסף לעיונך

© e-Med 2021 | כל הזכויות שמורות
שתף מקרה קליני
<