“ירח דבש” מתרחש אצל חלק מהאנשים עם סוכרת מסוג 1 מיד לאחר האבחון והתחלת הטיפול באינסולין. במהלך תקופה זו, נראה כאילו הסוכרת נעלמה והחולה נכנס לתקופת הפוגה.

תקופת ירח הדבש מתארת למעשה מצב לא הגיוני, המופיע בחולים רבים לאחר האבחנה של סוכרת מסוג 1. בעוד שהאבחנה יכולה להתבצע תוך כדי מצב סוער של רמות גבוהות מאוד של סוכר בדם (קטואצידוזיס סוכרתי), המחייבות התחלה של טיפול באינסולין, קורה שלאחר התחלת הטיפול, רמת הסוכר בדמו יכולה להיות קרובה מאד לרמה תקינה, והסימפטומים של סוכרת נעלמים. מצב קרוב לתקין זה מאפשר הורדת מינוני האינסולין, וחלק מהאנשים מצליחים אפילו לרדת, באופן זמני, מהטיפול באינסולין, מצב שנקרא “ירח דבש”.

חשוב לדעת מהו “ירח דבש” בסוכרת, כמה זמן עשוי להימשך, וכיצד הוא משפיע על רמות הסוכר בדם ועל ניהול הטיפול בסוכרת. חולים רבים סוברים, בטעות, שהופעת תקופת “ירח הדבש” מעידה על החלמה מהמחלה, או על שיפור במצבם הבסיסי. למרבה הצער אין בסיס לאמונה זו. סוכרת מסוג 1 היא מחלה המתקדמת בכיוון אחד בלבד, ורוב רובם של החולים יזדקקו לטיפול תמידי באינסולין.

אורכה של תקופת “ירח הדבש” משתנה מאוד בין חולה לחולה (2) , והיא איננה מופיעה אצל כל החולים. משך הזמן של “ירח הדבש” נע בדרך כלל בין מספר שבועות לשנה. איזון האינסולין והסוכר בדם קשה במיוחד בתקופה זו, ועל הרופא והחולה לדעת זאת, ולהתכונן בהתאם.

מהו שלב “ירח דבש” בסוכרת מסוג 1?

סוכרת מסוג 1 נגרמת כאשר המערכת החיסונית של אותו אדם תוקפת את תאי הביתא שמייצרים אינסולין שלו עצמו. כאשר מתבצע  האבחון הראשוני בסוכרת מסוג 1, חלק מתאי הביתא עדיין פעילים, כך שקיימת הפרשת אינסולין לדם. ההסבר המקובל לתופעת “ירח הדבש” מתייחס לעומס העבודה הנדרש מתאי הביתא בלבלב ששמרו על תפקוד מינימלי בעת האבחנה ותחילת הטיפול בסוכרת. לפני תחילת הטיפול באינסולין נדרשו תאי הביתא שעוד נותרו פעילים לעבוד באופן מאומץ, ולהפריש כמויות גדולות מאוד של אינסולין ביחס להפרשה הרגילה מתאים בודדים.

מכיוון שהתאים שנותרו היו צריכים לפצות על אובדן המסה העיקרית של תאי הביתא בלבלב, העומס הביולוגי שהוטל עליהם היה כבד למדי. עם תחילת הטיפול באינסולין המגיע אל הגוף מן החוץ, מופחת עומס העבודה של תאי הביתא הפעילים, והם יכולים ל”נוח” מבחינה ביולוגית וביוכימית. מנוחה זו מאפשרת שיפור קל וזמני בתפקוד הלבלב והפרשת האינסולין מהתאים הפעילים.

מאחר שכך, חוזרת רמת הסוכר בדם לכמעט נורמה, ואז פוחת הצורך בהזרקות, ויש אנשים שאינם זקוקים לתוספת אינסולין בהזרקות. מצב זה של הפוגה, עשוי להימשך ממספר שבועות עד מספר חודשים אבל למרבה הצער הוא מסתיים תוך פרק זמן. (3)

לרוע המזל, כאשר אדם עם סוכרת חווה את תקופה “ירח הדבש”, אין הדבר מעיד על הבראה מסוכרת. לאחר פרק זמן, שאריות התאים שעדיין מפרישים אינסולין מפסיקים לפעול, מה שמתבטא בעלייה ברמת הסוכר בדם וכן בצורך בהזרקות אינסולין. כאשר תאי הביתא בלבלב אינם פעילים עוד, “ירח הדבש” מסתיים. לאחר מכן, לא תיתכן תקופת הפוגה נוספת והסוכרתיים סוג 1 יהיו תלויים באספקת אינסולין ממקור חיצוני.

כמו כן, כשמורידים את אינסולין בירח דבש אז ישנה מעין התאוששות זמנית של הלבלב ומכיוון שמדובר במחלה כרונית, המטופל נזקק למינונים נמוכים. כיום, ישנן משאבות אינסולין המזליפות כמות מותאמת לפי צורך רלוונטי ומכשירים (אף אלחוטיים) המאפשרים אספקת אינסולין עקבית לגוף, ללא הפסקות בשל ניתוקים של הצינורית.

האם יש “ירח דבש” אצל אנשים עם סוכרת מסוג 2?

אצל חלק מהחולים נצפית ירידה ברמת הסימפטומים של סוכרת מסוג 2 לאחר האבחנה (1), אולם זה לא דומה ל”ירח דבש” שקורה בסוכרת מסוג 1. הרופאים עשויים לייעץ לאנשים במצב של קדם סוכרת, או לאנשים שזה עתה אובחנו עם סוכרת מסוג 2, לשנות את סגנון החיים שלהם. השינוי כולל אימוץ תזונה בריאה ועיסוק קבוע בפעילות גופנית.

נקיטת צעדים אלה עשויה לגרום לירידה ברמות הסוכר בדם. עם זאת, ברגע שזונחים את הרגלי החיים הבריאים, רמות הסוכר בדם עלולות לעלות שוב, מה שיצריך טיפול תרופתי.

ד”ר מריאנה ירון היא מומחית ברפואה פנימית ואנדוקרינולוגיה, במרכז DMC לטיפול בסוכרת; ובמכון לאנדוקרינולוגיה, מטבוליזם ויתר לחץ דם בביה”ח “איכילוב”, מרכז רפואי תל אביב, ע”ש סוראסקי.

מקורות: 

1.       Heinze E, Thon A. Honeymoon period in insulin-dependent diabetes mellitus. Pediatrician. 1983-1985;12(4):208-12. 

2.       Büyükgebiz A1, Cemeroglu AP, Böber E, Mohn A, Chiarelli F. Factors influencing remission phase in children with type 1 diabetes mellitus. J Pediatr Endocrinol Metab. 2001 Nov-Dec;14(9):1585-96.

3.       Fonolleda M, Murillo M, Vázquez F, Bel J, Vives-Pi M. Remission Phase in Paediatric Type 1 Diabetes: New Understanding and Emerging Biomarkers. Horm Res Paediatr. 2017;88(5):307-315. doi: 10.1159/000479030.