חסימת וריד רטינלי מרכזי CRVO הינה בעיית רשתית שכיחה. התמונה הקלינית אופיינית וכוללת דימומים לתוך הרשתית, ורידים רטינליים מפותלים ומורחבים ובמקרים מסויימים גם בצקת דיסקה. הבצקת המקולרית הינה סיבה שכיחה לאיבוד חדות הראיה בחולים עם CRVO.

בצקת מקולרית בעקבות חסימה ורידית נובעת מהקריש שנוצר בלמינה קריברוזה או בהצטלבות עורק ווריד ברשתית. קריש חדש או קריש שעבר רקנליזציה של וריד הרשתית המרכזי באיזור הלמינה קריברוזה היה ממצא פתולוגי שכיח בעבודה שבוצעה על 29 עיניים עם CRVO. נסיונות בחיות הדגימו סביבה היפוקסית ברשתית לאחר חסימה ורידית, שלוותה בשינויים תפקודיים ומבניים בפרמיאבילייות של קפילרות ברשתית ובצקת רשתית. ייתכם שהשינויים בפרמאביליות של הקפילרות ובצקת הרשתית נובעים מהרס ה- blood-retinal barrier בתיווך vascular endothelial growth factor –VEGF. הרשתית הנורמלית באדם מכילה מעט או כלל לא מכילה VEGF. מאידך, היפוקסיה גורמת להגברת יצירה של VEGF. CRVO הינו בין המחלות המאופיינות ביצירת יתר של VEGF בעקבות היפוקסיה. אי לכך יש להפחית את ההשפעות של VEGF במטרה לטפל בבצקת מקולרית הנובעת מ- CRVO.

הודגם שקורטיקוסטרואידים מעכבים את ביטוי גן ה- VEGF. בנוסף הראו שקורטיקוסטרואידים מבטלים את השפעת גורמים פרו-דלקתיים על הופעת VEGF באופן התלוי במינון. ארבעה מחקרים בעבר בדקו בקבוצות חולים קטנות את השפעת הזרקה לזגוגית של triamcinolone כטיפול בבצקת מקולרית כתוצאה מ- CRVO. במחקר הנוכחי מתואר טיפול כזה בקבוצה גדולה יותר של חולים אחריהם בוצע מעקב ארוך טווח יותר מבעבר. (4)

המחקר בוצע בארה”ב על ידי חוקרים מה- Department of Ophthalmology and Visual Science and Department of Biostatistics and Medical Informatics, University of Wisconsin, Madison ומ- Bascom Palmer Eye Institute, Department of Ophthalmology, University of Miami School of Medicine, Miami.

קבוצת המחקר כללה 13 עיניים של 13 חולים עם בצקת מקולרית בעקבות CRVO. הטיפול כלל הזרקה לזגוגית של 4 מ”ג טריאמצינולון – triamcinolone acetonide דרך ה- pars plana באמצעות מחט G27 או G30. המדדים שנבדקו כללו שינוי בחדות הראיה בלוח סנלן, המראה הקליני של הבצקת המקולרית, תוצאות מדידת עובי הרשתית בעזרת OCT ושכיחות סיבוכים. הגיל הממוצע של החולים היה 67 שנים והטווח בין 57 ל- 77 שנים. המשך המדיאני של הסימפטומים עד להזרקה היה 8 חדשים, טווח של 4 עד 9 חדשים. חדות הראיה הממוצעת לפני ההזרקה היתה 20/500 בעין הפגועה. חדות הראיה הממוצעת כעבור 6 חדשים לאחר ההזרקה היתה 20/180. 5 עיניים שהיו עם CRVO לא איסכמי הדגימו שיפור משמעותי בחדות הראיה בעוד שב- 8 העיניים עם CRVO איסכמי לא הדגימו שיפור משמעותי בחדות הראיה כעבור 6 חדשים. באף אחד מהחולים לא נמצאה ירידה בחדות הראיה. עובי הפוביאה הממוצע לפני הטיפול היה 590 מיקרון וחודש לאחר הטיפול היה (ב- 12 חולים) 212 מיקרון. כעבור 3 חדשים העובי הממוצע ב- 13 חולים היה 193 מיקרון. במהלך המעקב בין 3 חדשים לאחר הטיפול ל- 6 חדשים לאחר הטיפול, ב- 4 חולים התפתחה מחדש בצקת מקולרית ושלושה מחולים אלה עברו הזרקה חוזרת של טריאמצינולון. בשניים מהם השתפרה הראיה לאחר ההזרקה החוזרת. 6 חדשים לאחר ההזרקה עובי הפוביאה הממוצע עבור כל 13 החולים היה 281 מיקרון. לא התפתחו אנדופתלמיטיס או היפרדות רשתית בעקבות ההזרקות. בחולה אחד התפתח לחץ תוך-עייני מוגבר שאוזן על ידי טיפול בטיפות.

מסקנת החוקרים היא שהזרקה לזגוגית של טריאמצינולון עשויה להיות טיפול יעיל בחלק מהחולים עם בצקת מקולית בעקבות CRVO. החולים עם CRVO לא איסכמי עשויים להגיב טוב יותר מהחולים עם CRVO איסכמי. בחלק מהחולים ייתכן שיהיה צורך בטיפול חוזר.