פטריגיום הוא רקמה פיברו-וסקולארית הגדלה מהלימבוס על הקרנית, לרוב בצורת משולש. פטריגיום קיים בכל העולם אולם שכיחותו גבוהה במיוחד באזורים טרופיים. פטריגיום עלול לגרום לגירוי כרוני, פגיעה קוסמטית, ופגיעה בראיה כאשר הוא גורם לאסטיגמטיזם, לפגיעה בשלמות דוק הדמעות או מכסה את מרכז הקרנית. למרות שהפתוגנזה המדויקת של פטריגיום לא ברורה, להרס תאי האב הלימבליים מחשיפה כרונית לקרינה אולטרה סגולה יש תפקיד.

למרות שתוארו שיטות ניתוחיות רבות כטיפול בפטריגיום, חזרה לאחר ניתוח נשארה הסיבוך העיקרי אחרי ניתוחים כאלה. בעקבות הסרה פשוטה של פטריגיום דווח על שיעור חזרה גבוה של  24 אחוזים עד 89 אחוזים. כדי להפחית את שיעור החזרה לאחר ניתוח משתמשים בטיפולים נוספים שונים כמו הקרנה, שימוש בתרופות כמו מיטומיצין C(MMC), 5 פלואורואורציל ותיוטפה (thiotepa).  בנוסף הניתוח המסורתי של הסרת הפטריגיום והשארת סקלרה חשופה, הוחלף בניתוח בו מכוסה הסקלרה בשתל לחמית או בממברנה אמניוטית.

שתל לחמית חופשי תואר לראשונה בניתוח פטריגיום על ידי Kenyon וחבריו והם דיווחו על שיעור חזרה נמוך של 5.3 אחוזים לאחר הניתוח. למרות שתוספת זו לניתוח גוזלת זמן היא הוכחה כבטוחה ויעילה בהפחתת שיעור החזרה של פטריגיום גם במחקרים נוספים. אולם עדיין דווח על שיעורי חזרה בין 2 אחוזים ל- 39 אחוזים. כיון שחושדים שחסר מקומי של תאי אב לימבליים עשוי להיות סיבה להתפתחות פטריגיום, הציעו לכלול בשתל הלחמית את האזור הלימבלי בנוסף ללחמית. גם פרוצדורה זו הוכחה כיעילה עם שיעורי חזרה בין אפס ל- 18 אחוזים. אולם, רק מחקר אחד בדק את החשיבות של הכללת תאי אב לימבליים בשתל כדי למנוע חזרה של פטריגיום, כשהוא משווה את שתי הטכניקות, והוא מצא תוצאות  דומות במקרים עם פטריגיום ראשוני ויתרון לשתל שכולל את הלימבוס רק במקרים עם פטריגיום חוזר. אף מחקר עד עתה לא השווה את התוצאות של ניתוח עם שתל לחמית לעומת ניתוח עם שתל לחמית וטיפול ב- MMC, מבחינת חזרה של פטריגיום. החוקרים של המחקר הנוכחי הניחו שתוספת טיפול עם MMC יביא לתוצאות דומות בעקבות השתלת לחמית ובעקבות השתלת לחמית ולימבוס בחולים עם פטריגיום ראשוני ועם פטריגיום חוזר.

המחקר בוצע באירן במרכז לחקר העין של  Farabi Eye Hospital המסונף לאניברסיטה למדעי הרפואה של טהרן. המטרה הייתה לבדוק את התוצאות מבחינת חזרה של פטריגיום לאחר ניתוח עם שתל לחמית חופשי, לאחר ניתוח עם שתל לחמית הכולל לימבוס, ולאחר ניתוח עם שתל לחמית ותוספת טיפול ב- MMC. הניתוחים בוצעו לחולים עם פטריגיום ראשוני ועם פטריגיום חוזר. המחקר היה פרוספקטיבי ואקראי. השתתפו בו 87 עיניים של 86 חולים עם פטריגיום ראשוני או חוזר. בכל העיניים בוצע ניתוח בו הוסר הפטריגיום והרקמה הפיברו-וסקולרית התת-לחמיתית שמתחתיו. בכל המקרים הונח MMC בריכוז 0.02 אחוז למשך 3 דקות על הסקלרה. לאחר מכן באופן אקראי בוצעה השתלתלחמית (ב- 44 עיניים) או השתלת לחמית ולימבוס (ב- 45 עיניים). התוצא העיקרי היה שיעור החזרה של פטריגיום לאחר הניתוח.

המעקב נמשך לפחות שנה (בממוצע 14 חדשים) בכל 70 החולים. 39 העיניים שעברו ניתוח עם שתל לחמית, 31 מהם היו עם פטריגיום ראשוני ו- 8 עם פטריגיום חוזר. 39 העיניים שעברו ניתוח עם שתל לחמית ולימבוס כללו 33 עיניים עם פטריגיום ראשוני ו- 6 עם פטריגיום חוזר.

לאחר הניתוח לא היה מקרה של חזרה לאחר השתלת לחמית ולימבוס, ולעומת זאת נצפתה חזרה בשני מקרים המהווים 5.1 אחוזים מהקבוצה שעברה ניתוח עם השתלת לחמית. מבין שני מקרים חוזרים אלה אחד המהווה 3.2 אחוזים היה מבין 31 הפטריגיומים הראשוניים ואחד המהווה 12.5 אחוזים היה מבין 8 הפטריגיומים החוזרים. מבחינה סטטיסטית לא היה הבדל משמעותי בין שתי הקבוצות או בין הפטריגיומים הראשוניים והחוזרים. בקבוצה שעברה ניתוח עם השתלת לחמית ולימבוס,  ב- 5 עיניים המהווים 12.8 אחוזים, התפתח פנוס באזור ממנו נלקח הלימבוס להשתלה, ובמקרה אחד התפתח פסאודופטריגיום במקום זה.

המסקנה היא שאין כל הבדל משמעותי בין קבוצות יחסית קטנות אלה במעקב יחסית קצר זה, בין השתלת לחמית להשתלת לחמית ולימבוס כאשר בכל המקרים הוסף טיפול ב- MMC. נזק לימבלי התפתח בחלק מהעיניים מהם נלקח שתל לימבלי.

Kheirkhah A, Hashemi H, Adelpour M, Nikdel M, Bagher Rajabi M, Jabbarvand Behrouz M.

Randomized Trial of Pterygium Surgery with Mitomycin C Application Using

Conjunctival Autograft versus Conjunctival-Limbal Autograft.

Ophthalmology 2012;119:227232.