איך מגדירים הרטבה ?
רוב הילדים הבריאים המגיעים לגיל חמש, שולטים בסוגר של כיס השתן ביום ובלילה. ילדים בגיל זה או מעל גיל זה, המרטיבים פעמיים בשבוע או יותר במשך שלושה חודשים יוגדרו כלוקים בהרטבה. שכיחות ההרטבה בגיל חמש היא 7% זכרים ו3% נקבות. בגיל 18 , 1% מהזכרים עדיין סובלים מבעית ההרטבה.
האטיולוגיה
שכיחות המחלה בתאומים מצביעה על תורשה: כאשר אחד מתאומים זהים מרטיב, הסיכוי להרטבה בתאום השני הוא 68%. בתאומים שאינם זהים הסיכוי 36%. נראה כי מספר גנים בכרומוסומים שונים מקודדים לתופעה זו, וקיימות צורות שונות של תורשה.
מבחינה קלינית, נראה כי קיימים גורמים פיזיולוגיים ופסיכולוגיים.
ברמה הפיזיולוגית תוארו שלושה גורמים אפשריים להרטבה לילית:
הראשון, הפרשה מופחתת של AVP) arginine-vasopressin).
השני, לקוי הקולטן ל AVP .
והגורם השלישי, המצביע על תפקוד מופרע של חילוףנטרן-אשלגן באוביות הכליה.
קיימת גם התופעה של שינה עמוקה במיוחד בילדים, שאפילו לחץ בכיס השתן מונע התעוררות.
הרטבה משנית היא מצב בו הילד או הילדה מתחילים להרטיב בלילה לאחר שכבר נגמלו מהרטבה. במקרים אלה הרקע בדרך כלל רגשי ונפשי. בברור מקרים אלה, כדאי לברר האם הילד נחשף למתח נפשי כגון אובדן במשפחה, אובדן של איחוד המשפחה, מצוקה ביחסים חברתיים, או התמודדות עם אח קטן בעל אופי חזק יותר, או אנטליגנציה גבוהה יותר.
ידוע הוא כי אצל ילדים הסובלים מהפרעות קשב וריכוז ADHD- אחוז הילדים הסובלים מהרטבה, גבוה מבאוכלוסייה הרגילה.
הרטבה ביום, שכיחה יותר בבנות והסיבה העיקרית היא דחיית הליכה לשרותים עד שהן כבר לא מספיקות להגיע לשם הנקראת micturition deferral כלומר דחיית ההשתנה. הרטבה ביום חייבת לעורר אצלנו חשד כי ייתכן ומדובר בגורם פתולוגי, לדוגמא דלקת בדרכי השתן, דלקת השופכה כתוצאה מגירוי כימי, הרטבה משנית לעצירות או לסוכרת.
כאשר קיימת הרטבה ביום ובלילה, אנחנו מחויבים לברור מלא של דרכי השתן כדי לשלול מום מלידה.
הטיפול
כל טיפול מתחיל במאמץ ביצירת אימון הדדי בין החולה והמטפל.
כל לילה בו הילד יבש יזכה אותו בפרס.
יש להקפיד שהילד יתרוקן לפני השינה.
כדאי להעיר את הילד פעם אחת בלילה ולהביאו לשירותים. אין לחזור על תרגיל זה יותר מאשר פעם אחת בלילה.
אסור בכל מחיר לכעוס או להעניש.
גישה קונסרבטיבית כפי שתוארה מועילה ב 85% מהילדים.
פעמון מצלצל כאשר הילד מרטיב בלילה מומלץ, אך חיוני להסביר לילד את פעולת הפעמון ולהשיג את הסכמתו לשיטה זו. אחוז ההצלחה 75% מהמקרים.
במקרים הסובלים מהרטבה משנית כתוצאה מטראומה נפשי שהילד חווה, יש הצדקה לטיפול פסיכולוגי, אך עיקר הטיפול הרחקת הגורם הטראומתי, עד כמה שאפשר.
( הערת העורך: במקרים כגון אלה, מצאתי כי לפעמים יש תוצאות מצוינות אם אפשר להוציא את הילד לבד מחיק המשפחה ולהעבירו לסבים או דודים לתקופת מה).
טיפול תרופתי רצוי להגביל למקרים שלא הגיבו לטיפולים אחרים. ההורמון האנטי-דיורטי desmopressin acetate DDAVP ניתן דרך האף או דרך הפה. התגובה מהירה אך עם תום הטיפול מספר ניכר של מטופלים חוזרים להרטיב. קיימות גם תופעות לוואי אך הן נדירות – ירידה ברמת הנטרן בדם והרעלת מים.
תרופות מקבוצת ה tricyclic antidepressants בעיקר imipramine מועילות בכ 50% המקרים אך גם כאן ההשפעה נעלמת לעיתים קרובות, בתום הטיפול. חשוב במיוחד להיזהר מתופעות לוואי בעיקר הפרעות בקצב הלב. בעבר היו מקרים בהם הפרעות אלה הסתיימו בדום לב. לכן חשוב לשקול מתן תרופות בכל מקרה- האם מוצדק לנסות תרופות להן תופעות לוואי מסוכנות או לחכות בשקט עד שהתופעה תיעלם מעצמה.
e-Med Tools
קצר קולע וממוקד
e-Med סמינרים
אי-מד תחקירים
Medscape Tools
Journal Club
מרכזי מידע ושירות
Facebook
מידע למפרסם
מאגר תרופות
אינדקס שימושי
חדשות משה"ב
eMed HealthClub
מחקרים קליניים
השאירו תגובה
רוצה להצטרף לדיון?תרגישו חופשי לתרום!