מאת ד”ר בן פודה שקד

ממחקר חדש אשר פורסם בגיליון מאי של ירחון Journal of the American Medical Association (JAMA) עולה כי תוכנית גמישה שמטרתה לטפל בארבע הפרעות חרדה שכיחות במסגרת הטיפול הקהילתי מובילה לשיפור משמעותי ורב יותר בתסמיני חרדה ובפגיעה התפקודית הנלווית להם בהשוואה לטיפול המקובל.

החוקרים מדווחים כי בתום 12 חודשי מעקב, 63.6% מהחולים שהוקצו אקראית לעבור את תוכנית ה-Coordinated Anxiety Learning and Management (CALM) הגיבו לטיפול בהשוואה ל-44.6% מאלו שהוקצו לקבל את הטיפול הרגיל. בנוסף, כ-51.4% ממשתתפי תוכנית ה-CALM היו מצויים ברמיסיה באותה נקודת זמן של הערכה בהשוואה ל-33.2% מאלו בקבוצת הביקורת.

לדברי החוקרים, אחד האתגרים של מתן סוגי טיפול שונים ונסמכי ראיות במסגרת הרפואה הקהילתית הינו פשוט שישנן תוכניות התערבות רבות מאוד. הם מספרים כי קלינאים פנו אליהם בחיפוש אחר תוכנית התערבות אחידה בתחום ההפרעות הפסיכיאטריות. מאחר והפרעות חרדה מראות דימיון רב ביניהן, פיתחו החוקרים תוכנית קוגניטיבית התנהגותית יחודית, הם מסבירים, אותה קל מאוד להעביר ולעבור, באופן שאפשר להם לבחון מגוון הפרעות בשיטה טיפולית יחידה ופשוטה.

במחקר נכללו 1,004 חולים הסובלים מהפרעת חרדה עם או ללא דיכאון מאג’ורי, אשר טופלו בין החודשים יוני 2006 ואפריל 2008 למשך 2-12 חודשים. החוקרים מציינים כי תוכנית ה-CALM מתייחסת לארבע הפרעות החרדה הנפוצות ביותר, והן התקפי חרדה, הפרעת חרדה כללית (Generalized anxiety disorder, GAD), הפרעת חרדה חברתית והפרעת דחק פוסט-טראומטית (Post-traumatic stress disorder, PTSD), עם או ללא תחלואה נלווית של דיכאון.

בנוסף, מודל ה-CALM מאפשר למטופלים לבחור את תצורת הטיפול המועדפת עליהם, לרבות טיפול תרופתי, טיפול קוגניטיבי התנהגותי (Cognitive Behavioral Therapy, CBT) או שניהם יחד, וכן מאפשרת טיפול נוסף על פי הצורך.

החולים שהוקצו אקראית לקבוצת ה-CALM קיבלו בתחילה את צורת הטיפול המועדפת עליהם למשך 10-12 שבועות, בעוד שאלו בקבוצת הטיפול הרגיל המשיכו להיות מטופלים בידי הרופא שלהם בצורה המקובלת, לרבות טיפול תרופתי, יעוץ קצר או הפנייה למומחה מתחום רפואת הנפש.

היעד העיקרי של המחקר נקבע כמדידה גנרית של שני מרכיבים מרכזיים של כל הפרעות החרדה- חרדה סומטית וחרדה נפשית- כפי שהוערכה באמצעות שאלון ה-Brief Symptom Inventory (BSI-12) subscales לחרדה וסומטיזציה בן 12 הפריטים.

החוקרים מצאו כי ציון ה-BSI-12 היה נמוך משמעותית עבור החולים בקבוצת ה-CALM בתום שישה חודשים, עם הבדל ממוצע של -2.49 נק’ (p<0.001), וכן בתום 12 חודשים, עם הבדל ממוצע של -2.63 נק’ (p<0.001) ובתום 18 חודשים, עם הבדל של -1.63 נק’ (p=0.05).

בתום 18 חודשי מעקב, חולים רבים יותר (64.6%) מבין אלו שהוקצו לעבור את תוכנית CALM הגיבו לטיפול לעומת אלו שהוקצו לטיפול הרגיל (51.4%), בעוד ש-51% ו-36.7% מהחולים, בהתאמה, מצויים היו ברמיסיה.

החוקרים מוסיפים כי כל מדדי התוצא בקרב החולים בקבוצת ההתערבות היו טובים משמעותית, למעט הבריאות הגופנית ושביעות הרצון מהטיפול התרופתי.

לטענת החוקרים, תוכנית ה-CALM, ובמיוחד מרכיב ה-CBT שבה אשר פותח בידי ד”ר מישל קראסק, הינה ככל הנראה הסיבה העיקרית לכך שההתערבות הוכחה כיעילה יותר מהטיפול הרגיל, אשר על פי רוב מוגבל לטיפול תרופתי ומדי פעם יעוץ לא-ספציפי במסגרת הרפואה הראשונית. מאידך, תוכנית ה-CALM לא תוכננה להיות מועברת בידי מטפלים מקצועיים כי אם בידי צוות סיעודי ואנשי מקצועות הבריאות שהינם בעלי ניסיון קליני אולם אינם יודעים דבר אודות טיפול קוגניטיבי התנהגותי.

החוקרים מציעים כי בעזרת התוכנית עשויים אנשי מקצועות הבריאות שאינם מיומנים בכך ללמוד אודות פסיכותרפיה, וללמוד לעשותה בצורה יעילה. בין המגבלות העומדות בפני אימוץ נרחב של תוכנית CALM הם מזכירים בעיקר סוגיות של החזר כספי. עם זאת, לדבריהם ישנן חברות ביטוח מסוימות אשר הגיעו להסכם לפיו קיים החזר עבור טיפול משולב כנגד דיכאון, ובאותו האופן ניתן יהיה אולי לכלול את הטיפול בהפרעות חרדה במסגרת הרפואה הקהילתית, הם מציעים.

לדברי החוקרים, ידוע כי CBT הינו מרכיב חשוב מהטיפול בחרדה, וכי הינו יעיל לפחות באותה המידה כמו טיפול תרופתי במרבית המחקרים, ובנוסף עשוי  להיות בעל השפעה ארוכת טווח יותר, כך שהגישה הטיפולית המשולבת שנבחנה במחקרם זה קיימת למעשה כבר מזה מספר עשורים. כאן יישמו את הגישה לטיפול בהפרעות חרדה, הם מסבירים.

JAMA. 2010;303:1921-1928

לידיעה במדסקייפ