אף פעם לא שמעתי את קולו של מר דהן. כאשר התחלתי לטפל בו הוא כבר היה עם צנתר בקנה הנשימה. הוא שכב ביחידה לטיפול נמרץ עם אי ספיקה נשימתית כתוצאה ממחלת Covid-19. בדיקת גזי הדם אישרה שהוא לקה בתסמונת של מצוקה נשימתית חריפה acute respiratory distress syndrome ובקיצור ARDS. בצילום נראו הסננות בשתי הריאות. בנוסף להנשמה הוא קיבל remdesivir  ו-dexamethasone. תפקודי הכליות הלכו והתדרדרו  למצב שהצריך דיאליזה. עברתי עוד פעם על הספרות בנידון כדי לוודא שאינני מחמיץ שום טיפול. ובכל זאת מצבו לא השתפר.
כל יום פגשתי את משפחתו המורחבת בזום. תמיד פחדתי מפגישות אלה. קשה ליצור  קשר עם אדם אחר דרך ה- iPad  ומספר המשתתפים מטעם המשפחה בדרך כלל דרש שני מסכים. הצעתי שנמנה נציג אחד למשפחה, אך הם לא הסכימו בשום פנים ואופן. כל בוקר הייתי צריך לשבת ולהתרכז כדי לתכנן פגישות אלה. הרי כל יום בדיקות הדם או ההדמייה יראו שינויים קלים לכאן או לכאן. כל יום היה עלי להסביר איך פועלת מכונת ההנשמה או מה המשמעות של אי ספיקת האיברים ובעת ובעונה אחת לרמוז על הפרוגנוזה הגרועה, ויחד עם זה להשאיר מקום לתקווה. פעם ראשונה שטיפלתי בחולה קורונה הייתה בחודש פברואר. החולה הגיע עקב עלייה בחום הגוף, קוצר נשימה ושיעול יבש. צילום הריאות הצביע על דלקת ריאות וויראלית. לא היו ממצאים נוספים. באותו עת נמצא רק מקום אחד שבדק כיוון של קורונה-ווירוס. שלחנו דגימה לשם, וכעבור ימים ספורים הגיעה התשובה החיובית. התלבשתי בלבוש המגן שלי וניגשתי אליו. חרדה ופחד לא היו תחושות חדשות עבורי. אבל במשך הזמן התנסיתי בשמירה על קור רוח גם כאשר שוחחתי על נושאים רגישים. הפעם זה היה שונה. הייתי צריך לדבר עם חולה על מחלה שטרם הכרתי וחיל ורעדה אחזוני.

ומה עם מצבו יתדרדר?
כאשר האביב התקדם רכשתי ניסיון.  כמה התרחשויות חרוטות בזיכרוני. אישה מבוגרת ושברירית התפרצה בבכי כאשר מסרתי לה תוצאות הבדיקה. " האם זה יהרוג אותי"? היא שאלה?

או גבר  אחר אשר תפס את ידי בחוזקה כאשר בישרתי לו שנצטרך לעשות לו צנרור לקנה הנשימה (אינטובציה) ואמר לי בספרדית "אני סומך עליך".  כעבור שבוע הוא שבק חיים לכל חי. או, גבר שלישי שענה לי כל פעם שהסברתי לו שהבדיקות לקורונה-ווירוס חיוביות: "אני חושב שאתה טועה". הוא מת כעבור ימים ספורים.

במרוצת הימים הסתגלתי למצב והפחדים שלי נחלשו. קורונה-ווירוס הפך להיות עניין שבשגרה. למדתי שברגע שאני מגיע הביתה, עלי להוריד מיד את בגדי מגן, לשטוף ידיים היטב ולעשות מקלחת לפני הכול. הרגשתי אסיר תודה למורים שלי שלימדו אותי איך לקרוא מאמרים בצורה ביקורתית.

למשל מר פ. היה אחד מאלה שחשבתי עליו כל היום. לא מזמן אובחן כלוקה בסרטן ואני חשבתי על  המאבק של חולים מאוכלוסיות מקופחות להשיג טיפול איכותי.  מאוד קיוויתי שיחלים, ולא רק אני. שמתי לב איך הרופאים הנוספים דיברו איתו בחמימות, ליטפו שערות, דברו אליו בשם הכינוי שלו ולחצו ידיים כאשר נפרדו. אבל לאט לאט השתכנעתי שמצבו הולך ומתדרדר; תפקודי הנשימה שלו מיאנו להשתפר ותפקוד יתר האברים הלך ונחלש.  יום אחד התקשרתי לאשתו כדי להסביר לה את הפרוגנוזה. היא הופתעה. היא נאחזה במילות העידוד שלנו, והתעלמה מהמסר העיקרי שהמצב חמור ושהוא עלול למות ממחלתו. שוב עברנו על מהלך מחלתו, עניתי על שאלות חדשות וישנות. הרגשתי לא נוח. האם הטעיתי  את המשפחה עם פרוגנוזה טובה מדי? או האם הם פשוט סירבו לקלוט את המסר?  אשתו ביקשה זמן לשוחח עם המשפחה וקבענו להיפגש למחרת. כשסיימתי את השיחה הייתי  נרגש מאד. שאלתי את עצמי, האם אנחנו טועים? האם יש לו עוד סיכוי להתגבר על מחלתו?  חשבתי שלא. על משכבי בלילה חשבתי עליו. עשיתי הכול כדי להציל את חייו. הקפדתי בכל יום לעדכן את משפחתו. עשיתי כל שביכולתי. היה לי רצון עז שיחלים. לכל רופא יש חולים שהוא נקשר אליהם יותר מאשר לחולים אחרים. לא אוכל להסביר מדוע. בעצם רוב הזמן שטיפלתי בו הוא היה רדום. על אף שכבר  איבדתי כמה חולים מהמחלה, הפעם זה כאב יותר.

ציפיתי שבפגישה למחרת ישאלו אותי הרבה שאלות. פחדתי כאשר פתחתי את הזום. שאלתי את אשתו מה הוחלט בדיון המשפחתי. קולה היה רועד. נדהמתי מתשובתה. "אנחנו רוצים לעזור לו למות בצורה נוחה. אנחנו מסכימים שהגיע הזמן". צפיתי התנגדות, והופתעתי לראות שכולם מסכימים. הבטחתי להם שנעבוד ביחד להשיג מטרה זאת. ואז אחד המבוגרים הוסיף: "אבל לפני הכול ברצוננו להודות לך על כל מה שעשית." בטרם יכולתי לענות, כל אחד מהנוכחים רצה להודות לי אישית. חשבתי: האם כל זה מגיע לי? הרי לא הצלתי אותו. מנגד, מאד שמחתי על הכרת תודה זו. מר פ. מת דקות ספורות לאחר האקסטובציה. משפחתו הייתה נוכחת דרך הזום. הם שרו את השירים הרגילים אצלם נראה לי שהיו אינדיאנים כדי ללוות את נשמתו במעבר. הם סיפקו חומרים לניקוי הגופה. כאשר עברתי ליד חדרו מאוחר יותר, והוא היה ללא כל הצינורות, התרשמתי מלבושו הצבעוני ומהנוצה בידיו. הייתי המום.

משהו השתנה בקירבי בעקבות חוויה זו. בחודשים שעברו ניסיתי לחזק את עצמי כאשר חולים רבים הלכו לעולמם חרף המאמצים שלנו, כאשר אנשים ניסו להתעלם מחומרת המגפה הזו, כאשר נתקלנו במחסור בלבוש מגן, כאשר נאלצתי להודיע להורי המזדקנים ולאחי הנכה, שאינני יודע מתי אוכל לראותם שוב. בניתי לי קירות דמיוניים, אך הם התמוטטו.
עברו חודשים מאז מותו של מר פ., ואני עדיין חושב עליו. הודות לזיכרונות אלה יש לי רגעים בהם אני מתרכך. אני חייב להודות שאותנטיות (authenticity) ורגישות קשורים זה לזה. אם ברצוננו לקשור קשרים אותנטיים עם החולים שלנו  ועם משפחותיהם  עלינו להפגין גם רגישות. זו מסגרת הכסף היחידה בכל החוויה הזאת. [הערת העורך:  הכוונה היא לפתגם האנגלי "Every cloud has a silver lining” כלומר לכל ענן יש מסגרת של כסף.]  מצאתי באסון הזה, במאות האלפים שקיפחו את חייהם, תזכורת לכך שרוח הרפואה היא ליצור קשר, ושכיבוד זכרם של קורבנות המגפה, היא הדרך הטובה ביותר להירפא מהכאב של טרגדיה זו.

הסיפור מובא בכתב העת New England Journal of Medicine ב11 במרס 2021.