מחקר חדש שפורסם ב-Neurology מראה כי בידוד חברתי קשור לסיכון מוגבר משמעותית לדמנציה במבוגרים.

המחקר מוכיח שאנשים שדיווחו על תחושת בידוד חברתי היו בעלי תפקוד קוגניטיבי גרוע יותר, והיו בסיכון גבוה ב-26% ללקות בדמנציה בתקופת המעקב. סריקות MRI שנערכו כמעט 9 שנים לאחר תחילת המחקר הראו גם שאלו שדיווחו על תחושת בידוד חברתי היו בעלי נפח חומר אפור נמוך יותר (GMV) באזורים במוח הקשורים ללמידה ולזיכרון. המחקר גם מצביע על כך שמאמצים להפחית את הבידוד החברתי עשויים להפחית את הסיכון לדמנציה בקרב מבוגרים.

למרות שהוכח שבידוד חברתי מגביר את הסיכון למחלות לב וכלי דם ולאירוע שבץ מוחי, הקשר לדמנציה היה פחות ברור, ומחקרים העלו ממצאים לא עקביים, למשל, מחקר אחד הראה שבדידות, אך לא בידוד חברתי, קשורה לסיכון לדמנציה. החוקרים בחנו נתונים מה-Biobank של בריטניה מ-462,619 אנשים מרחבי בריטניה, בגיל ממוצע של 57 שנים. המשתתפים נשאלו אם הם גרים עם אחרים, היו להם ביקורים עם חברים או משפחה לפחות פעם בחודש, ואם הם השתתפו בפעילויות חברתיות, כגון מועדונים, מפגשים או התנדבות, לפחות פעם בשבוע. אלה שענו לא על לפחות שתי שאלות נחשבו למבודדים חברתית. כדי למדוד בדידות, המשתתפים נשאלו אם הם חשים בדידות לעתים קרובות ובאיזו תדירות הם סומכים על אנשים אחרים. אלה שהשיבו בחיוב לשאלה הראשונה ודיווחו שהם מסתמכים על אחרים פחות מפעם בחודש, נחשבו בודדים. החוקרים גם אספו מידע אישי אחר ונתוני MRI וערכו בדיקות להערכת תפקוד קוגניטיבי. בתחילת המחקר, 9% דיווחו שהם מבודדים חברתית, ו-6% דיווחו על תחושת בדידות. בהשוואה לקבוצת הביקורת, לאנשים בודדים היה תפקוד קוגניטיבי גרוע יותר בתחילת המחקר לאחר ריבוד גיל, מוצא אתני, מין, השכלה והכנסה.

לאחר מעקב ממוצע של 11.7 שנים, 4998 משתתפים פיתחו דמנציה. השכיחות הייתה גבוהה ב-26% בקרב אלו שדיווחו על בידוד חברתית (aOR, 1.26; CI 95%, 1.15 – 1.37). ניתוח בתת-קבוצות גילה כי בידוד חברתי היה משמעותי רק בקרב משתתפים קשישים (גיל ממוצע, 64.6 שנים; aHR, 1.28; 95% CI, 1.16 – 1.40) ובאלה ללא תסמיני דיכאון (aHR, 1.27; 95% CI, 1.15 – 1.41).

לכתבה ב-Medscape

למאמר ב-Neurology