ממחקר של חולים עם אירועים מוחיים עם פרפור פרוזדורים עולה כי באלו שטופלו בנוגדי-קרישה פומיים בעת האירוע המוחי האירועים המוחיים היו פחות חמורים, עם אשפוז קצר יותר בבית החולים ושיעורי תמותה נמוכים יותר לאחר שלושים ימים, בהשוואה לחולים שלא טופלו בנוגדי-קרישה פומיים.

ברקע למחקר הסבירו החוקרים כי אעפ”י שפרפור פרוזדורים הינו גורם סיכון מג’ורי לאירועים מוחיים איסכמיים ונוגדי-קרישה פומיים מהווים טיפול מניעתי יעיל כנגד אירועים מוחיים על-רקע תסחיף לבבי, רק חלק קטן מהחולים עם אירועים מוחיים חדים ופרפור פרוזדורים במחקר טופל בנוגדי-קרישה בזמן האירוע המוחי.

החוקרים התבססו על מספר מאגרי נתונים מדנמרק שעקבו אחר חולים, אבחנות, טיפולים, מרשמים, סימנים חיוניים ועוד, וערכו מחקר ארצי, מבוסס-אוכלוסייה, של כלל החולים מדנמרק שאושפזו בשל אירוע מוחי חד ופרפור פרוזדורים בין השנים 2003-2009. טיפול בנוגדי-קרישה לפני האשפוז הוגדר עם הנפקת לפחות מרשם אחד לנוגדי-קרישה פומיים במהלך 90 הימים שקדמו לאשפוז.

מבין מדגם שכלל כ-11,000 חולים עם אירוע מוחי ופרפור פרוזדורים, 2,492 חולים (21.9%) נטלו נוגדי-קרישה פומיים. חומרת האירוע המוחי נקבעה לפי מדד Scandinavian Stroke Scale, בו מדד נמוך מ-30 בעת האשפוז מעיד על אירוע חמור או חמור מאוד. בסך הכל, 28.3% מהמטופלים בנוגדי-קרישה פומיים אובחנו עם אירוע מוחי חמור, זאת בהשוואה ל-36.5% מהחולים שלא נטלו נוגדי-קרישה פומיים (יחס סיכויים של 0.73).

החוקרים זיהו קשר מובהק סטטיסטית בין נוגדי-קרישה פומיים ובין אירוע מוחי בחומרה קלה יותר (יחס סיכויים של 0.67), אך לא זוהה קשר עם חומרת דימום תוך-גולגולתי. עוד זוהה קשר בין טיפול בנוגדי-קרישה פומיים ובין חומרה נמוכה יותר בקבוצות הגיל המבוגר (70-79 שנים ו-80 שנים ומעלה).

כמו כן, החוקרים זיהו קורלציה בין חומרת האירוע המוחי ובין דרגת הפעילות נוגדת הקרישה. בהשוואה לאלו שלא נטלו נוגדי-קרישה פומיים, ערכי INR נמוכים מ-2.00 נקשרו בקשר לא-מובהק עם חומרת האירוע המוחי. עם זאת, ערכי INR בטווח 2.0-3.0 או מעל 3.00 נקשרו עם אירוע מוחי בחומרה קלה יותר (48% ו-42%, בהתאמה).

משך האשפוז בבית החולים היה קצר יותר עם ערכי INR גבוהים יותר. יחס הסיכויים של משך האשפוז היחסי המתוקן לאיכות הטיפול הרפואי באירוע מוחי עם ערכי INR של 2.00-3.00 עמד על 0.80; עם ערכי INR של מעל 3.00 יחס הסיכויים עמד על 0.69.

יחס הסיכויים המתוקן לתמותה לאחר 30 ימים בחולים עם אירוע מוחי מכל סוג שנטלו נוגדי-קרישה עמד על 0.84, ובחולים עם אירוע מוחי איסכמי יחס הסיכויים עמד על 0.70. עם זאת, יחס הסיכויים בחולים עם דימום תוך-גולגולתי לא היה מובהק סטטיסטית. בהשוואה לאלו שלא נטלו נוגדי-קרישה, שיעורי התמותה לאחר 30 ימים לא היו קשורים באופן מובהק עם ערכי INR בחולים שנטלו נוגדי-קרישה פומיים.

החוקרים מציניים כי מבין החולים שנטלו נוגדי-קרישה פומיים לפני האשפוז, שיעור החולים עם דימום תוך-גולגולתי היה גבוה פי ארבע (20%) בהשוואה לאלו שלא נטלו נוגדי-קרישה פומיים (5%).

לכן, נראה כי שיעור הדימומים גבוה יותר בקרב מטופלים בנוגדי-קרישה פומיים. עם זאת, במידה ובוחנים את מכלול הנתונים, כולל חומרת האירוע המוחי, משך האשפוז והתמותה, בחולים שנטלו נוגדי-קרישה פומיים התוצאות היו טובות יותר בכל המדדים, למרות שכיחות גבוהה יותר של דימומים.

למרות זאת, על-בסיס מדדי CHA2DS2-VASc שנקבעו מיד לפני האירוע המוחי, החוקרים כתבו כי בלמעלה מ-90% מהחולים המדדים עלו על 2 נקודות, כך שהם היו מועמדים לטיפול בנוגדי-קרישה פומיים, זאת בהשוואה ל-21.9% בלבד שאכן קיבלו טיפול זה.

חלק מהחולים אובחנו עם פרפור פרוזדורים רק בעת האשפוז בשל אירוע מוחי, אך גם בחולים עם פרפור פרוזדורים ידוע ומדדי CHA2DS2-VASc גבוהים לפני האשפוז, פחות מאחד מכל שלושה טופלו בנוגדי-קרישה פומיים. לכן נראה כי ישנה עדות ברורה לשימוש לא מספק בטיפולים אלו. בחולים עם מדדים גבוהים מ-2, ישנה לרוב התוויה לטיפול בנוגדי-קרישה פומיים, אלא אם ישנה התווית-נגד ברורה מאוד.

8th World Stroke Congress

לידיעה במדסקייפ