מחקרים תצפיתיים ואקראיים שפורסמו לאחרונה הצביעו על קשר אפשרי בין טיפול במעכבי DPP-4 (Dipeptidyl Peptidase-4) ובין אי-ספיקת לב בחולים עם סוכרת מסוג 2. ממצאים אלו עוררים מחלוקת רבה בנושא. מהערכת נתונים מנתוני ביטוח בארצות הברית עלה קשר בין התחלת טיפול ב-Sitagliptin (ג’נוביה), אחת התרופות הנפוצות במשפחה זו, ובין עליה של 84% בסיכון לאשפוז עקב אי-ספיקת לב חדשה בחולי סוכרת עם אי-ספיקת לב שטופלו במטפורמין או סולפוניל-אוריאה.

החוקרים מסבירים כי לא תועדה עליה בסיכון לאשפוז מכל-סיבה או תמותה עם טיפול ב-Sitagliptin, התוצא העיקרי של המחקר. הסיכון המוגבר לאי-ספיקת לב במחקר הנוכחי הוא ככל הנראה חשוב קלינית עם מספר חולים נדרש לנזק של 29 חולים, ועשוי להשפיע על בחירת תוספת הטיפול בחולים עם אי-ספיקת לב וסוכרת שאינה מאוזנת היטב.

מחקר SAVOR-TIMI 52 להערכת Saxagliptin (אונגלייזה) הדגים עליה משמעותית של 27% בסיכון לאשפוז עקב אי-ספיקת לב ב-16,492 חולי סוכרת עם היסטוריה של מחלות לב וכלי דם או סיכון קרדיווסקולארי מוגבר. ממצאים אלו תועדו למרות העדר-נחיתות של Saxagliptin בכל הנוגע לתוצא העיקרי של תמותה קרדיווסקולארית, אוטם לבבל או אירוע מוחי איסכמי לא-פטאליים, לעומת פלסבו.

מחקר EXAMINE (Examination of Cardiovasculr Outcomes with Alogliptin versus Standard of Care in Patients with Type 2 Diabetes Mellitus and Acute Coronary Syndrome) להערכת Alogliptin הדגים מגמה לא-משמעותי של עליה בשיעורי אי-ספיקת לב בחולי סוכרת שטופלו במעכבי DPP-4.

מצד שני, מניתוח ממצאי מחקר VIVIDD (Vildagliptin in Ventricular Dysfunction Diabetes Trial), שהתמקדו בניתונים אקו-קרדיוגרפיים במקום בתוצאי סיום קליניים, לא הדגים סיכון מוגבר לאשפוזים עקב אי-ספיקת לב או אירועי אי-ספיקת לב אחרים בחולי סוכרת עם אי-ספיקת לב, שטופלו ב-Vildagliptin (גאלבוס).

שני מחקרים תציפיתיים העלו תוצאות מעט סותרות בנוגע לטיפול במעכבי DPP-4 ותוצאות אי-ספיקת לב. מחקר רטרוספקטיבי אחד שכל 13,185 חולי סוכרת תחת טיפול במטפורמין הדגים עליה משמעותית בסיכון לאי-ספיקת לב במהלך ארבע שנים באלו שטופלו במעכבי DPP-4, בהשוואה לאלו שקיבלו טיפול קו-שני אחר לאיזון סוכרת. במחקר אחר, מדגם שכלל כ-32,000 זוגות חולי סוכרת שטופלו במעכבי DPP-4 או לא נטלו טיפול זה, הטיפול במעכבי DPP-4 לא לווה בסיכון מוגבר לאירועים קרדיווסקולאריים ואף הביא לשיפור תוצאות אי-ספיקת לב.

הסקירה הנוכחית כללה נתונים אודות כ-7,600 חולים עם סוכרת ואי-ספיקת לב (58% גברים), שטופלו במטפורמין או סולפוניל-אוריאה, אך לא בתיאזולידנדיונים, כולל 887 חולים שהחלו טיפול ב-Sitagliptin זמן מה לאחר אבחנת אי-ספיקת לב.

מהנתונים עלה כי אין הבדלים בין מטופלים ב-Sitagliptin ואלו שלא קיבלו את הטיפול התרופתי בכל הנוגע לתוצא הסיום העיקרי שכלל אשפוזים מכל-סיבה או תמותה, או תוצא הסיום המשני של אשפוזים עקב אי-ספיקת לב או תמותה מכל-סיבה, או תמותה מכל-סיבה או אשפוזים מכל-סיבה בפני עצמם. עם זאת, שיעור האשפוזים עקב אי-ספיקת לב עלה משמעותית עם Sitagliptin.

בנוסף, הטיפול במטפורמין לווה בירידה של 22% בסיכון המתוקן לתוצא הסיום העיקרי (p<0.001), בעוד שאותו תוצא סיום עלה ב-10% באלו שטופלו בסולפוניל-אוריאה (p=0.043) וב-16% במטופלים באינסולין (p=0.004).

טרם המחקרים האחרונים, לא היו עדויות רבות שהצביעו על סיכון מוגבר לאי-ספיקת לב עם טיפול במעכבי DPP-4. מנגד, מנתוני מדע בסיסי עלה כי מעכבי DPP-4 צפויים להביא לשיפור האירועים הקרדיווסקולאריים, כולל תפקוד חדרי.

ממצאי המחקר הנוכחי, כמו גם מחקרים אחרים שפורסמו לאחרונה, מדגישים את הצורך במחקרים מתוכננים היטב להערכת אי-ספיקת לב בחולי סוכרת.

Circulation: Heart Failure

לידיעה במדסקייפ