אפשר לטפל בדלקת התוספתן שהתפוצץ על ידי מתן תרופות אנטיביוטיות תוך וורידיות וכריתת התוספתן כאשר הדלקת שככה. אבל הנוהל המקובל היום לדלקת התוספתן שלא התפוצץ הוא לבצע כריתת התוספתן באמצעות לפרוסקופיה. הניסיון של העשור האחרון מעלה ספקות לגבי שיטה זו.  מחקרים מבוקרים שנעשו באקראי במבוגרים מראים שטיפול דלקת התוספתן בתרופות אנטיביוטיות הוא גישה מתקבלת על הדעת עבור מבוגרים בתנאי שאין להם appendicolith,  כלומר גוש מסויד בתוך התוספתן.

בשיטה זו, עד 39% מהחולים יחוו כשל בטיפול בחמש השנים שלאחר הטיפול. מחקר בילדים בשנים האחרונות הראה כי טיפול בשיטה האנטיביוטית קוצרת הצלחה ב-58%  עד 70% של מקרים בתקופה של  5 שנים אחרי הטיפול. זאת, למרות שעדיין אין הוכחות חותכות כמה בתי חולים בארצות הברית החלו לטפל בילדים עם דלקת בתוספתן שלא התפוצץ עדיין, בשיטה הרפואית. 

החוקרים גילו שבין השנים 2010 ל- 2016 שיעור החולים שלקו בדלקת התוספתן וטופלו בשיטה הרפואית הגיע ל-6% עם עלייה מתמדת בתקופה זו. במחקר לפנינו  מטרת החוקרים הייתה לברר את הנוהל הנוכחי בטיפול בילדים הלוקים בדלקת התוספתן שלא התפוצץ בבתי חולים בארצות הברית. 

המחקר נערך בצורה רטרוספקטיבית בעזרת רישום האבחנות של ילדים מאושפזים שטרם מלאו להם 19 שנה ואשר אובחנו כלוקים בדלקת חריפה של התוספתן. החוקרים בדקו את מהלך המחלה בקבוצה שקיבלה טיפול רפואי ללא ניתוח. החוקרים חישבו את שיעור הילדים שנחשבו

כשל טיפולי דהיינו ילדים שהזדקקו לניתוח בסופו של דבר, או ילדים שאצלם התוספתן התפוצץ על אף הטיפול שקיבלו. 

התוצאות מתייחסות לתקופה של 9 שנים. במחקר נכללו 117,705 ילדים אשר לקו בדלקת התוספתן.  אצל 73,544 התוספתן טרם התפוצץ. מהם, 10,394 קבלו טיפול רפואי עם בתרופות אנטיביוטיות. בקבוצה זו, שיעור כשל הטיפול כעבור שנה היה 18.6%, וכעבור 5 שנים 23.3%. בילדים שאצלם הטיפול הרפואי נכשל, שיעור הלוקים בהתפוצצות התוספתן היה גבוה יותר, בהשוואה לאלה שלא עברו טיפול רפואי. ילדים שקיבלו טיפול רפואי ביקרו בחדר מיון והיו זקוקים לאשפוז לעיתים קרובות יותר בשנה הראשונה לאחר המחלה, בהשוואה לקבוצה שעברה טיפול כירורגי.

החוקרים כותבים ומסכמים שטיפול רפואי הוא שיטת טיפול שהולכת ונעשית פופולארית יותר. אצל רוב הילדים שקיבלו טיפול רפואי המחלה לא חזרה. כאשר המחלה כן חוזרת יש סיכון גבוה להתפוצצות התוספתן. לילדים שקיבלו טיפול, היה שיעור גבוה יותר של סיבוכים לאחר הניתוח, אם בסופו של דבר הוחלט לנתח.

[הערת העורך: גם אני לא אוהב לקום בלילה, אבל אם הייתי רופא מנתח הייתי רואה מחובתי לנתח מיד ולא לנסות טיפול רפואי, עם כל הסיבוכים הכרוכים בו כפי שמצטייר מהמאמר. אחי ז”ל היה רופא מנתח והוא הזכיר תמיד את הביטוי “If in doubt cut it out”.

כלומר, אף אם יש לך ספק  לגבי האבחנה, עדיף לנתח ולכרות אותו. אם זה היה נכון אז, על אחת כמה וכמה זה נכון בעידן הלפרוסקופיה. דלקת התוספתן היא דלקת חיידקית ובמהלכה נוצרת מוגלה. כאשר נוצרת מוגלה מעל כמות מסוימת, היא כבר לא נספגת אלא נוצרת מורסה.

אם לא מנקזים את המורסה היא נשארת ויכולה לגרום לצרות לטווח ארוך. מוגלה חייבים לנקז. לקח זה למדתי בצעירותי בהיותי רופא בית מתחיל במחלקה לכירורגית ילדים באנגליה. ילדה בת 6 נותחה על ידי כירורג צעיר בגלל דלקת התוספתן. היא לא התאוששה, המעיים לא שבו חזרו לפעול, והיא לא חזרה לשתות ולאכול. במבט לאחור, נראה לי שנשארה מורסה, ולו מנהל המחלקה היה מחליט לנקז היא הייתה מבריאה. אילו הייתה אז בדיקת אולטרה-סאונד הבדיקה, המורסה הייתה מתגלה והכירורג לא היה מהסס לנקז. אבל זה היה לפני שבעים שנה והרפואה הייתה פרימיטיבית בהשוואה להיום. היום היינו מבינים שהאבחנה הנכונה זועקת צועקת לשמים, אבל אז זה לא היה כל כך ברור. המעיים לא חזרו לפעול והילדה קיפחה את חייה שבוע אחרי הניתוח. במשך כל חיי, זכר הילדה הזאת עולה בזיכרוני לעיתים קרובות. מה דעתכם בקשר לטיפול הרצוי לחולה בדלקת התוספתן?

המאמר הופיע בכתב העת Pediatrics  לחודש מאי 2022.

Non-operative management of uncomplicated appendicitis

Lippset SC

Pediatrics 2022;149: e2021054693