מהתקציר המובא להלן עולה כי מבין 1276 נבדקים, 1.8% ממטופלי Glivec (Imatinib), פיתחו תסמינים אותם ניתן לייחס לאי-ספיקת לב (CHF). גיל החציון של החולים עמד על 70 שנים, והם נחלקו בצורה שווה בין שלב כרוני, שלב מואץ ושלב בלאסטים.55% מהחולים עם תסמיני CHF טופלו ב-Interferon.

חציון הזמן בין התחלת טיפול ב-Glivec עד לאירוע הלבבי עמד על 162 ימים (5.5 חודשים).

חולה אחד טופל במינון של 300 מ”ג, 8 טופלו במינון של 400 מ”ג, 9 במינון 600 מ”ג ו-5 חולים טופלו במינון של 800 מ”ג. בזמן האירוע, 36% מהאירועים הללבים ייוחסו לטיפול ב- Glivec. 82% מהחולים שפיתחו CHF, סבלו ממצבים אחרים שהעלו את הסיכון לאירוע הלבבי. 27% אובחנו עם CHF לפני טיפול ב- Glivec, עם 45% שסבלו מיל”ד ו-36% שסבלו ממחלת עורקים קורונרית. ב-60% מהחולים הללו שעברו אקו או MUGA בזמן האירוע, אובחנו ערכים נמוכים של מקטע פליטה (EF). מבין המטופלים הללו, 66% סבלו ממחלת לב קודמת. 50% מכלל החולים עם תסמינים הדומים ל-CHF תחת טיפול ב- Glivec, יכלו להמשיך את הטיפול עם התאמת המינון וניהול CHF, ללא סיבוכים נוספים.

לכן, הסיכום הוא ששכיחות CHF בעקבות טיפול Glivec היא נמוכה מאוד. CHF היה שכיח בעיקר בקרב מטופלים קשישים, עם מחלת לב קודמת. כל חולה עם מחלת לב קודמת צריך להיות תחת מעקב הדוק בעקבות טיפול ב- Glivec וטיפול אגרסיבי בכל מקרה של אגירת נוזלים.

תקציר המחקר

מדיווחים שפורסמו לאחרונה עולה כי Glivec עלול לפגוע בלב ולהוביל להפרעה חמורה בתפקוד חדר שמאל ואי-ספיקת לב. מטרת המחקר הנוכחי היתה להעריך את היארעות CHF במטופלי Glivec.

במסגרת המחקר, החוקרים סקרו את כל האירועים הלבבים, או אירועים שנחשבו לבביים (קוצר נשימה, קוצר נשימה במאמץ, בצקת וכו’) בדרגה III ו-IV, בחולים שטופלו ב- Glivec.

1276 מטופלים נכללו במחקרים קליניים שנערכו בין 28/7/1998 ועד 27/7/2006. לאחר סקירת כל הדיווחים על אירועים לבבים, בעיקר אלו שיכולים להיחשב כבעלי מקור לבבי, לפחות באופן חלקי, 22 חולים (1.8%) אובחנו עם תסמינים המיוחסים ל-CHF. חציון הגיל של 22 החולים האלו עמד על 70 שנה (בטווח שבין 49 ו-83 שנים), 12 מהם היו גברים.

האבחנה בעת התחלת טיפול ב- Glivec היתה CML בשלב כרוני (11 מבין 561 חולים, 1.96%), שלב מואץ (4 מבין 384 חולים, 1.04%), או שלב בלאסטי (2 מ-123 חולים, 1.62%), הפרעה מיאלופרוליפרטיבית (4 מ-124, 3.2%), ALL (1 מ-74, 1.35%) ואף אחד מהמצבים הללו ב-10 חולים עם AML חיובי בבדיקת c-Kit.

12 מטופלים (55%) טופלו קודם ב-Interferon, ו-3 חולים טופלו באנתרציקלינים. חציון הזמן מהתחלת הטיפול ב- Glivec ועד לאירוע הלבבי עמד על 162 ימים (2-2045). מינון Glivec בעת האירוע הלבבי עמד על 300 מ”ג ביום בחולה אחד, 400 מ”ג ביום ב-8 חולים, 600 מ”ג ביום ב-9 חולים, 800 מ”ג ביום ב-5 חולים.

בעת הדיווח על אירועים אלו, 8 נחשבו קשורים ככל הנראה או ייתכן וקשורים ל- Glivec. 18 מטופלים סבלו ממצבים רפואיים קודמים שהעלו את הסיכון למחלה לבבית CHF (6, 27%), סוכרת (6 , 27%), יל”ד (10, 45%), CAD (8, 36%), הפרעות קצב (3, 14%), וקרדיומיופתיה (1, 5%).

ב-15 נבדקים היו בדיקות אקו או MUGA בעת האירוע, וב-9 היה תיעוד של EF נמוך (פחות מ-50%). רק בשניים מבין תשעת החולים הללו היתה בדיקת אקו קודמת, לפני הטיפול ב- Glivec (LVEF>50% בשניהם).

מבין 9 החולים עם ערכי EF נמוכים בזמן האירוע, 6 סבלו ממחלה לבבית קודמת (3 CAD,  2 CHF, 1 קרדיומיופתיה), במטופל אחד עם ערכי EF נמוכים לא ניתן היה לזהות את האטיולוגיה מאחר שלא נערכו בדיקות לבביות נוספות לאור התקדמות המחלה, וחולה אחד טופל ב-Anagrelide לפני האירוע.

11 מ-22 חולים המשיכו טיפול ב- Glivec לאחר התאמת מינון, וטיפול בתסמיני CHF, ללא סיבוכים נוספים.

לסיכום, טיפול ב-Glivec אינו גורם שכיח לאי-ספיקת לב, והתופעה קיימת בעיקר במטופלים קשישים, עם מחלת לב ברקע. חולים עם היסטוריה לבבית צריכים להיות תחת מעקב צמוד וטיפול אגרסיבי במשתנים בכל מקרה של אגירת נוזלים.