חלום הרפואה קיים אצל רבים, אצל חלק הוא קיים עוד מילדות, אחרים לא זוכרים מתי ידעו שזהו התחום שברצונם להקדיש את חייהם אליו, יש שהבינו שזהו התחום בו ירצו להשתלב רק בשלב מאוחר יותר ולצידם עומדים אלו שהחלו את לימודיהם, אך עדיין אינם משוכנעים כי זהו אכן התחום בו ירצו לעסוק.

הסטודנטים הצעירים מתחילים את לימודיהם עם ציפיות גבוהות, תחושת הזדהות גבוהה עם המקצוע אופפת את הרופאים לעתיד, המלאים רצון ותקווה לסייע לזולת בעתיד. הרפואה בשלב הזה נתפסית כמקצוע מכובד, המקנה סטטוס חברתי גבוה ואתגר אינטלקטואלי, לצד הכנסה סבירה. רבים גם מתמקדים בצד האינדיווידאלי שבמקצוע.

אולם, נראה כי התיאור המתאים לתאר את מה שקורה בהמשך הוא “החלום ושברו” במהלך הלימודים וההתנסויות נחשפים הסטודנטים והרופאים הצעירים לצדדים אחרים של המקצוע, לצד תחושת השליחות והרצון לעזור, מתעוררות תחושות השחיקה, העבודה הקשה והתובענית, ההתעוררות למציאות בה ההכנסה נמוכה, המעמד החברתי כבר מזמן איבד את יוקרתו ובמקום זאת הם נחשפים לאלימות פיזית ומילולית. 

מסקר שנערך בשנת 2003 במסגרת מוסד שמואל נאמן שבטכניון, עולה כי 5.5% מהרופאים פרשו מהעיסוק ברפואה לטובת מקצועות אחרים עריכת דין, עסקים, מחקר והוראה אקדמית. אם נכלול גם את הרופאים השוהים בחו”ל, נמצא כי שיעור הרופאים שאינם מצויים במערכת עומד על 6.5%.

את נתוני הנטישה ניתן לצרף לדו”ח ועדת פזי משנת 2002, לפיו משנת 2012 יחסרו כ-600-700 רופאים מדי שנה. המספר הסביר של הרופאים כיום נובע בעיקר מהעליה הגדולה מחבר המדינות, ומאחר שלא צפוי גל עליה גדול בעתיד הקרוב, החשש מפני נטישת רופאים את המקצוע רק הולך וגדל.

בסקר של ד”ר נעמי ביטרמן, במסגרת מוסד נאמן שבטכניון, נדגמו 4 בתי הספר לרפואה בין השנים 1981-2000 ונכללו 602 רופאים ורופאות. מהממצאים עולה כי 12% מהבוגרים לא היו בוחרים, במבט לאחור, לחזור וללמוד רפואה. 23% נוספים טענו כי אינם בטוחים שהיו בוחרים שוב בלימודי הרפואה.

60% מהבוגרים עובדים בבתי חולים כעבודה עיקרית, כ-25% עובדים במרפאות כעבודה עיקרית, ללא הבדל משמעותי בין גברים ונשים. 15% מהבוגרים אינם עובדים במרפאות או בבתי חולים כעבודה עיקרית (צבא, תעשייה, אקדמיה, עסקים, ממשלה וחברות סטרט-אפ).

נתונים מתוך סקר שביצעה ד”ר נעמי ביטרמן, מוסד נאמן, הטכניון, 2003

סיבות רבות הועלו לנטישת הבוגרים את מקצוע הרפואה, בין הטיעונים שהועלו נכללו הגיל הצעיר בו מתחילים הרופאים הצעירים את דרכם, שחלקם מתחילים את המסלול הארוך והמייגע עוד בטרם מלאו להם 20 שנים, והעזיבה היא דבר טבעי, הנובע מהתפתחות והתבגרות.

אחרים מאשימים את מערכת הבריאות בנטישת המקצוע, ויש הטוענים כי הטוטאליות של המקצוע, המחייבת את הרופאים להכיל ולהתמודד עם צרותיהם של אחרים, מתישה ומתסכלת את הרופאים הצעירים. התגמול החומרי גם הוא אינו מקל על הבעיה, אך אין ספק כי עיקר הבעיה נובע מהפער הגדול בין הרצון לתת ולתרום ובין חוסר היכולת לממש את האידיאל הרפואי.

קשה להסכים עם הטענות באשר לאיבוד האתגר האפשרי, שכן המקצוע רחב דיו, ובמקרה של איבוד עניין או סיפוק, כל רופא יכול להמשיך בכיוונים חדשים ואחרים.

קשה לנבא מי מהמועמדים לבתי הספר לרפואה צפוי לנטוש את התחום בעתיד, בתקופה בה הקבלה מושתת על ציוני בגרויות ופסיכומטרי או מבחני מו”ר, ניתן אמנם לקבל רושם כללי על המוטביציה והשאפתנות של המועמדים, אך עדיין אין בידי האחראים כלי מיון מדויקים וטובים מספיק בכדי לאתר את הסטודנטים שעשוים לפרוש מהמקצוע. הבעיה גדולה עוד יותר במהלך הלימודים, שכן לא זאת בלבד הקושי באיתור סטודנטים המועדים לפרישה גדול עוד יותר, כל עוד הסטודנטים עומדים בסטנדרטים האקדמיים אין עילה להפסקת לימודיהם.

הועלו מספר רעיונות באשר לאפשרויות ההתמודדות עם הבעיה יש שהציעו להגדיל את מספר בתי הספר לרפואה בישראל או לקצר את משך הלימודים בבתי הספר לרפואה ל-4-5 שנים בלבד ולהותיר את עיקר ההכשרה לשלב ההתמחות בבתי החולים, בדומה לנעשה לגבי הסטודנטים האמריקאים. אחרים העלו את האפשרות לקבל את כל המועמדים לבתי הספר לרפואה ולאחר תקופה של שנה או שנתיים למיין את אלו שימשיכו הלאה.