מאת ד”ר בן פודה-שקד

ממחקר חדש אשר פורסם בגיליון יולי של ירחון British Journal of Psychiatry עולה כי השימוש בליתיום עשוי להיות יעיל יותר בטיפול בהתקפים של הפרעה דו-קוטבית בהשוואה ל-Valproate. עם זאת, בשני מחקרים חדשים לא נצפו הבדלים משמעותיים בין שני התכשירים בכל הנוגע לצמצום הסיכון לאובדנות.

במחקר הראשון, בו נכללו למעלה מ-4,000 חולים מדנמרק הסובלים מהפרעה דו-קוטבית, נמצא כי אלו שטופלו בליתיום הראו מספר נמוך יותר של אשפוזים ופחות צורך בהחלפה או הוספה של טיפול תרופתי בהשוואה לאלו שטופלו ב-Valproate.

לדברי החוקרים, היתרון של ליתיום ידוע, כאשר הסבירות הרבה ביותר לראותו הינה לאחר טיפול באפיזודה דכאונית.

מומחית בתחום אשר נתבקשה להגיב לפרסום הדברים מציינת כי מעניין לראות כמה היה השימוש בליתיום יעיל גם בטיפול בהפרעות מצב רוח מעורבות, ממצא אשר לדבריה לא נצפה על פי רוב במחקרים קליניים והינו מעודד מאוד. היא טוענת כי המסר העיקרי העולה מן המחקר הינו בעיניה כי אל לרופאים האמריקאים לחשוש כל כך מהשימוש בתרופה זו.

מאידך, במחקר מבוקר אחר אשר בוצע בהקצאה אקראית ובו נכללו קרוב למאה חולים עם הפרעה דו-קוטבית וניסיונות אובדניים בעברם, ובו נטלה חלק המומחית, לא נצפו הבדלים מובהקים בין חולים אשר טופלו ב-Valproate ובין אלו שטופלו בליתיום ביחס למספר הניסיונות האובדניים או האשפוזים בבתי חולים עקב תוכניות אובדניות, או ביחס לפרק הזמן עד שאלו אירעו. המחקר פורסם בגיליון יולי המקוון של הירחון American Journal of Psychiatry.

המומחית מספרת כי קבוצתה הופתעה מהתוצאות מאחר וסברו כי הטיפול בליתיום יביא להגנה טובה יותר מפני התנהגויות אלו. אף על פי כן, היא טוענת כי יתכן וישנה השפעת מה אשר עשויה להיות בעלת חשיבות באוכלוסיית חולים זו.

במחקר הראשון, שהינו מחקר עוקבה תצפיתי, ביקשו החוקרים לבחון נתונים אודות 4,268 חולים עם הפרעה דו-קוטבית (מהם 58% נשים, גיל חציוני 50 שנים) אשר טופלו ב-Valproate (כך ב-719 חולים) או לחילופין בליתיום (3,549 חולים) בין השנים 1995 ו-2006.

החוקרים מסבירים כי Valproate הינו אחד התכשירים מייצבי מצב הרוח השכיחים בשימוש בטיפול בהפרעה דו-קוטבית, אם כי ישנן רק מעט ראיות ביחס ליעילותו לטענתם. תוצאות המחקר הראו כי החולים אשר טופלו ב-Valproate הראו שיעור אשפוזים גבוה יותר בהשוואה לאלו שטופלו בליתיום (HR, 1.33; 95% CI = 1.18-1.48), וזאת ללא תלות בסוג ההתקף אשר הביא לאשפוז.

החוקרים מוסיפים כי שיעור האשפוזים הכולל היה גבוה יותר גם עבור החולים בקבוצת ה-Valproate בהשוואה לאלו בקבוצת הליתיום אשר חוו אפיזודה ראשונית דכאונית (HR, 1.87), מאנית (HR, 1.24) או מעורבת (1.22).

כמו כן, החולים שטופלו ב-Valproate הראו שיעור גבוה יותר של החלפה או הוספה של טיפול תרופתי לתכשיר האחר, או לנוגדי דיכאון, תכשירים אנטי-פסיכוטיים או נוגדי פרכוסים, בהשוואה לאלו שטופלו בליתיום (HR, 1.86).

היתרון המשמעותי ביותר לשימוש בליתיום נצפה עבור אפיזודה מרכזית של דיכאון (HR, 2.52) בכל הנוגע לצורך בהחלפה או הוספה של טיפול תרופתי.

לדברי החוקרים, ניסיונם הקליני האישי מעיד כי הטיפול בליתיום הינו ככל הנראה עדיף על פני Valproate. הם מציינים כי המחקר הנוכחי בו נמשך המעקב עד 12 שנים, הינו המחקר הגדול וארוך הטווח ביותר שנערך בקרב חולים עם הפרעה דו-קוטבית הנוטלים ליתיום או Valproate. הם מוסיפים כי המחקר היה יוצא דופן גם בכך שבחן את התגובה לטיפול ביחס לאופי האירוע הראשוני (index episode) של החולים.

החוקרים העומדים מאחורי המחקר השני מציינים כי מספר מועט בלבד של מחקרים מבוקרים כפולי סמיות אשר בוצעו תוך הקצאה אקראית של החולים בחנו את הקשר בין תכשירים מייצבי מצב רוח ובין התנהגויות אובדניות בקרב עוקבות של חולים עם הפרעה דו-קוטבית בלבד. הם מסבירים כי המדובר בהפרעה הפסיכיאטרית עם השיעורים הגבוהים ביותר של ניסיונות אובדניים והתאבדויות, ואולם אין עדיין בנמצא טיפולים המאושרים באופן ספציפי לטיפול בהתנהגויות אלו.

החוקרים מציינים כי היה מידע רב שמקורו תצפיתי  החל משנות השבעים של המאה הקודמת, לפיו ליתיום עשוי להיות בעל תכונות אנטי-אובדניות באופן ספציפי. לפיכך, ביקשו לערוך מחקר מבוקר בהקצאה אקראית על מנת לבחון אפשרות זו.

לשם כך, נכללו במחקר 98 חולים בגילאי 18 עד 75 שנים הסובלים מהפרעה דו-קוטבית וניסיון אובדני אחד לפחות בעברם, ואלו הוקצו אקראית לקבל ליתיום (כך ב-49 חולים; 76% מהם נשים וגילם הממוצע 33 שנים) או Valproate (49 חולים; מהם 69% נשים וגילם הממוצע 34 שנים) יחד עם תכשיר נוסף. בין יעדיו העיקריים של המחקר היה פרק הזמן עד לניסיון אובדני ופרק הזמן עד לאירוע אובדני- שהוגדר כניסיון אובדני, אשפוז או שינוי בטיפול התרופתי בעקבות מחשבות אובדניות. משך המעקב היה עד 2.5 שנים.

החוקרים מציינים כי 45 אירועים אובדניים אירעו במהלך תקופת המחקר, בקרב 35 חולים (16 מקבוצת הליתיום ו-19 מקבוצת ה-Valproate). מבין אלו, 18 ניסיונות אובדניים בוצעו בידי 6 מהחולים בקבוצת הליתיום ו-8 מאלו בקבוצת ה-Valproate. לא נרשמו מעשים אובדניים באף אחת משתי קבוצות החולים.

בנוסף, לא נמצאו הבדלים מובהקים בין שתי קבוצות המחקר ביחס לפרק הזמן עד לביצוע ניסיון אובדני (507 לעומת 480 ימים בקבוצות הליתיום וה-Valproate, בהתאמה) או ביחס לפרק הזמן עד לאירוע אובדני (114 ימים לעומת 138 ימים, בהתאמה). החוקרים מוסיפים כי לא נצפו הבדלים מובהקים גם ביחס לשיעור החולים אשר השיגו רמיסיה מהתקף חריף, או ביחס לפרק הזמן עד לאשפוז מכל סיבה שהיא, או לפרק הזמן בו טופלו באחת מתרופות המחקר.

לדברי החוקרים, היעדרו של הבדל ביחס לתוצאות האובדניות בין הקבוצות עשוי לנבוע ממספר סיבות, ובהן האפשרות כי לליתיום הייתה השפעה אנטי-אובדנית צנועה יותר אשר לא זוהתה במחקר, אפשרות קיומם של גורמים נוספים בעלי השפעה שלא נבדקו במחקר הנוכחי או האפשרות הפשוטה לפיה לשני התכשירים האמורים הייתה השפעה ברת השוואה על אובדנות.

החוקרים סבורים כי יתכן וההשפעות הניכרות של ליתיום המדווחות בספרות במחקרים תצפיתיים הינן מופרזות. עם זאת, השפעות קטנות פי 5 מאלו עדיין תהיינה חשובות ביותר לאור התחלואה והתמותה הגבוהות באוכלוסיית חולים זו. הם מציינים כי יש צורך רב במחקרים רחבי היקף אשר ייבחנו התערבויות אנטי-אובדניות בחולים עם הפרעה דו-קוטבית. לטענתם, מחקר רב-מרכזי אשר יראה ולו הבדלים צנועים העשויים לשנות את הטיפולים התרופתיים הניתנים כיום בארצות הברית יוכל להציל חיים.

British Journal of Psychiatry 2011

לידיעה במדסקייפ