“לאימא שלך אין עוזרת בית כי היא ניתקה את שיחת הטלפון אתנו.”

“מה? באמת?” שאלתי בתדהמה.  

“כך רשום אצלי בדיוק”. ברפואה, אם זה רשום, הרי זו האמת.

אני מאדימה מרוב מבוכה, אבל כרופאה מעוצבנת קצת, אין לי זמן להתווכח. אני פונה לאימא ושואלת: “אימא, האם זה נכון שניתקת את השיחה עם העובדת הסוציאלית מהעירייה?” 

“לא ידוע לי” – אימא עונה, אבל מיד מוסיפה: “אה, זה בוודאי היה בזמן שניסיתי להנמיך את עוצמת הקול בטלפון.”. “טוב, בפעם הבאה תעני בטלפון כמו שצריך ותגידי לאבא שינמיך את הטלוויזיה כדי שתוכלי לשמוע” אמרתי, קצת מרוגזת.

ששה חודשים לפני כן, בעת הפוגה בסגר, אימא חזרה בהתלהבות לחדר הכושר. בצאתה מהבריכה היא נפלה. כאשר אנשים ניסו לעזור לה, היא הודיעה להם שהיא יכולה לבד, והלכה לאיטה למכונית. בדרך כלל אימא מתקשרת אלי שלוש פעמים ביום כדי לברר אם בנותיי, כולן כבר בגיל ההתבגרות, אכלו את הארוחה שלהן. אבל על הנפילה שלה היא שכחה לספר… 

למחרת בבוקר, כאשר כבר לא יכלה ללכת, היא נזכרה לספר לי על הנפילה. מיד נסעתי למשרדו של הרופא כדי לפגוש אותה. היא הלכה בקושי. צילומי האגן הראו כמה שברים. היא אושפזה בבית החולים, שם נחה שבוע ימים ומשם עברה למחלקת שיקום.

המגפה הקשתה על אנשים רבים, אבל במיוחד על קבוצות מיעוטים לשוניים ותרבותיים. אימא באה מהודו ושולטת בצורה סבירה באנגלית המדוברת באוסטרליה. אבל היא עדיין לא מסוגלת להשתתף בשיחות בענייני רפואה. מגפת הקוביד החמירה את הבעיות שלה, כי כולם עטו מסכות, והדיבור נשמע יותר עמום. האיסור על ביקורי אורחים רק החמיר את המצב, ולא נמצאו מתרגמים מקצועיים.

ברגע שהיא יכלה ללכת בעזרת הליכון, לא מפתיע שביקשה להשתחרר. היא עדיין הייתה זקוקה לעזרה במקלחת, ולא יכלה לעמוד מספיק זמן כדי לבשל או לנקות. אבל צוות המחלקה הבטיח לה, שברגע שהיא מגיעה הביתה, תבוא עזרה מטעם העירייה. הייתה זאת אותה ההבטחה שנתתי אני, הרופאה ובתה של החולה, לחולים שלי, מתוך ביטחון שאמנם כך יהיה. אך… לא כך היה. פקיד העירייה בא לבקר ולרשום את תולדות מחלתה של אימא, על אף העובדה שכל זה כבר כתוב בתיק שלה, תיק שלא הועבר לעירייה. הפקיד קבע שמגיע לאימא עזרה במקלחת שלוש פעמים בשבוע. 

אימא היא הודית מאמינה. היום שלה, כמו אצל כל הנשים במשפחתה, מתחיל עם שטיפת הגוף  ועם טקס ה-puja , כלומר עבודת הבורא. רק אז היא מוכנה לטעום משהו. בעת שאימא חיכתה לתחילת המקלחת, נסענו אני ובתי אליה כדי לפקח  עליה במקלחת. בינתיים בתי הכינה את הבגדים שסבתה אמורה ללבוש במשך היום. לאימא היו רגשי אשמה שהיא מפריעה לנו ועשתה מאמץ עליון כדי להיות עצמאית.  כשהעירייה הייתה מוכנה להתחיל במקלחות שלוש פעמים בשבוע, אחר הצהרים אימא כבר התקלחה לבדה ולא הייתה זקוקה לעזרה במקלחת.

גם כעבור חודש, העזרה בניקיון טרם הגיעה. העסקנו עובדת ניקיון פרטית. גם אבא ניסה לעזור, אבל אחרי נישואין של 50 שנה, רמת עבודת הניקיון שלו לא עמדה בסטנדרטים של אשתו.

התקשרתי לעירייה והסברתי שאימא עדיין זקוקה לעזרה בניקיון. בהזדמנות זו ניסיתי גם להסביר שאימא אף פעם לא ניתקה שיחת טלפון לעירייה, אלא פשוט טעתה בכפתורים.

 “אימך סירבה לקבל שרותי ניקיון בבית” – טענו בעירייה. ידעתי שזה לא נכון, אבל תשובת העירייה גרמה לי לתהות איך אפשר לצפות שאישה זקנה, בארץ נוכרייה, שאינה בקיאה בשפה, תוכל להתווכח עם השירותים הסוציאליים ולבקש עזרה בניקיון. ביקשתי הבהרה מהעירייה והם הסבירו לי שכאשר אימא סירבה לעזרה במקלחות, הבינו בטעות שהיא אינה מעוניינת בכל עזרה שהיא.

 “טעות שלנו” – הודתה הפקידה. נכון, הפקידה התנצלה, ולכן לא רציתי להעיר לה שהתנהגות העירייה גרמה לאי-נוחות לזוג מבוגרים שלא רצו להיות נודניקים. הפקידה הביעה שמחה שעכשיו אני נמצאת בתמונה ויכולה להיות מתווכת. אני חשבתי אחרת. בשבילי זאת הייתה אכזבה. המערכת הייתה צריכה להתרגל לאימא ולא ההיפך.

הסיפור מובא בכתב העת New England Journal of Medicine מ-17/2/2022.