טכניקות הרדמה שונות משמשות בניתוחי ירוד. בשנות השמונים הרדמה רטרובולברית הייתה השכיחה ביותר. בדיקה שבוצעה לאחרונה באמצעות שאלונים העלתה שהרדמה רטרובולברית מתבצעת עדיין ב- 23% מהמקרים והרדמה פרי-בולברית ב- 19%. טכניקות פחות חודרניות כמו סב-טנון (2%) והרדמה טופיקלית (56%) נעשות שכיחות יותר.

הסיבוכים של הזרקה רטרובולברית כוללים בנוסף להחדרה שלא בכוונה של המחט לעין גם ischemic optic neuropathy, חסימה של עורק הרשתית המרכזי ואוטם של הרשתית. סיבוכים אלה מרמזים על כך שיש שינוי בוסקולאריזציה לאחר ההרדמה המקומית ושהסיכון לפתח סיבוך משתנה בהתאם לטכניקת ההרדמה, התרופה שנתנה וגורמי הסיכון הוסקולאריים של החולה.

כבר בוצעו מחקרים שהעריכו את ההשפעה של הרדמה רטרובולברית על שינויים המודינמיים בעין. ה- pulsatile ocular blood flow הצביע על ירידה ניכרת לאחר הרדמה רטרובולברית עם התאוששות איטית מאד. בדיקות שבוצעו לאחרונה עם דופלר צבע color Doppler בקופים הראו שהרדמה רטרובולברית עם לידוקאין אדרנלין גרמה להפחתה משמעותית בזרימת הדם ב- central retinal artery וב- posterior ciliary arteries.

הדופלר צבע מאפשר באופן לא חודרני לקבל ביחד b-scan grey scale imaging of the tissue structure ו- colored representation of blood flow המבוסס על Doppler shifted frequencies ו- pulsed Doppler measurement של מהירויות זרימת הדם. הדופלר צבע מאפשר לקבל מידע על מהירות זרימת הדם בכלי הדם הרטרובולבריים ועל ההתנגדות במורד הזרם.

במחקר שבוצע בגרמניה במחלקת העיניים של בית החולים האוניברסיטאי של Aachen, השתמשו בדופלר צבע לצורך הערכת ההשפעה של הרדמה רטרובולברית והרדמה תת-לחמיתית על זרימת הדם הרטרו-בולברית.

החולים חולקו באופן אקראי להרדמה רטרובולברים או תת-לחמיתית לפני ניתוח ירוד שהיו מתוכננים לעבור. במחקר השתתפו 39 חולים שגילם הממוצע היה 71 שנים. 19 היו נשים ו- 20 גברים. ב- 16 חולים בוצעה הרדמה תת-לחמיתית וב- 23 חולים בוצעה הרדמה רטרובולברית. ההרדמה בוצעה באמצעות 2 מ”ל של lidocaine 2% (Xylocaine) ואדרנלין במיהול 1:200000 שהוזרקו לחלל הרטרובולברי או לאזור התת-לחמיתי.

בדיקת דופלר צבע בוצעה לפני ההרדמה, מיד אחריה, ולאחר ניתוח הירוד. נבדקו מהירות זרימת הדם ב- peak systolic velocities (PSV) וב- end diastolic velocities (EDV) בעורק האופתלמי, בעורק הרשתית המרכזי ובווריד הרשתית המרכזי.

לאחר הרדמה רטרובולברית נמצאה ירידה משמעותית בזרימת הדם הסיסטולית והדיאסטולית כאחד בכל כלי הדם שנבדקו. לאחר הניתוח עלו המדדים חזרה. להרדמה תת-לחמיתית לא הייתה כל השפעה משמעותית עם זרימת הדם הרטרובולברית.

מספר מנגנונים גורמים לירידה זו בזרימת הדם הרטרובולברים לאחר הרדמה רטרובולברית. ראשית יש לחץ מכני על הרקמות הרטרובולבריות בהשפעת נפח חומר ההרדמה שהוזרק. הורדת הזרימה נצפתה גם בעקבות הזרקה רטרובולברית של 2 מל. שנית, ידוע שהרדמה רטרובולברית גורמת לעלייה בלחץ התוך-עייני של 3-4 מ”מ כספית אשר נמשכת זמן קצר. הראו שההפחתה בזרימת הדם הסיליארית והרטינלית נשארת למרות חזרה של הלחץ התוך עייני לערכים הנורמאליים. מנגנון שלישי הינו השפעת חומרי ההרדמה המקומית על האוטורגולציה של הסירקולציה הרטינלית. זה יכול להיות ההסבר לירידה המתמשכת של זרימת הדם העיינית.  שלושת מנגנונים אלה לא פועלים במצב בו ניתנה הרדמה תת-לחמיתית.

מסקנת החוקרים היא שהרדמה רטרובולברית גורמת לירידה ניכרת בזרימת הדם בכלי הדם הרטרובולבריים בניגוד להרדמה תת-לחמיתית. לכן לדעתם יש להעדיף הרדמה תת-לחמיתית במיוחד בחולים עם בעיות בפרפוזיה של העין כמו בגלאוקומה.

Huber KK, Remky A:

Effect of retrobulbar versus subconjunctival anaesthesia on retrobulbar haemodynamics

Brit J Ophthalmol 2005;89:719-723