ממחקר חדש בנשים לאחר מנופאוזה, עולה כי הטיפול בתרופות ממשפחת SSRI (Selective Serotonin Reuptake Inhibitor) מלווה בסיכון גבוה יותר לשברים, בהשוואה לטיפול בגלוקוקורטיקואידים, כך עולה מתוצאות מחקר חדש, שפורסמו בכנס השנתי מטעם ה-ASBMR (American Society for Bone and Mineral Research).
החוקרים מסבירים כי הסיכון לשברים עם טיפול בתרופות ממשפחת SSRI עולה גם על הסיכון עם טיפול בתרופות ממשפחת PPI (Proton Pump Inhibitor). זהו המחקר הראשון מסוגו להשוואת הסיכון לשברים עם שלוש משפחות התרופות.
מחקרים קודמים קשרו בין טיפול ב-SSRI ובין הסיכון לשברים, כאשר מחקר שפורסם לאחרונה הציע כי משפחה זו עשויה להביא גם לעליה בסיכון לנפילות בחולים עם דמנציה.
החוקרים בחנו משתתפים שלקחו חלק במחקר GLOW וטופלו באחת משלוש התרופות הללו SSRI, גלוקוקורטיקואידים ו-PPI כולן נקשרו בעבר עם הסיכון לשברים, והשוו את הדפוסים לאורך חמש שנים עם אלו בנשים במחקר בו לא טופלו במשפחות תרופות אלו.
מחקר GLOW כלל נשים בגילאי 55 שנים ומעלה מ-615 מרפאות ראשוניות בעשר מדינות, כולן עם מאפיינים בסיסיים דומים במונחים של מדד מסת גוף, גיל ועישון או אלכוהול.
מבין המשתתפות, 9,347 משתתפות מעולם לא נטלו טיפול ב-SSRI, גלוקוקורטיקואידים, PPI, אסטרוגן או תרופות לאוסטיאופורוזיס; 2,715 נשים טופלו ב-PPI; 5,304 טופלו בגלוקוקורטיקואידים ו-1,149 טופלו ב-SSRI בשלב מסוים מתחילת המחקר ועד לאחר שנתיים.
בקבוצת המטופלות בגלוקוקורטיקואידים תועדה שכיחות גבוהה יותר של מחלת קרוהן, כאשר חרדה הייתה נפוצה יותר בקרב מטופלות ב-SSRI ובקרב המטופלות ב-PPI תועד המצב הבריאות הגרוע ביותר, עם שיעור השברים הקודמים הגבוה ביותר.
לאחר חמש שנים, בעקבות תקנון רב-משתנים, טיפול ב-SSRI זוהה כטיפול היחיד שלווה בסיכון מוגבר לשברים מכל סוג, שברי עמ”ש קליניים ושברים שאינם בירך או בחוליות. הטיפול בגלוקוקורטיקואידים לווה בעליה בשברי עמוד-שדרה וטיפול ב-PPI נקשר עם שברים שאינם בירך או בחוליות, אך עליה זו לא הייתה מובהקת סטטיסטית.
החוקרים הופתעו לגלות כי תרופות ממשפחת PPI לא השפיעו באופן מובהק סטטיסטית על שיעור השברים. ייתכן כי הדבר נובע ממעקב שאינו ארוך דיו.
החוקרים מציינים כי אחד ההסברים האפשריים לממצאים נובע מהיקף ההיענות למשפחות התרופות השונות. ניתן להניח כי מטופלות ב-SSRI מקפידות יותר על הטיפול התרופתי, מטופלות בגלוקוקורטיקואידים מתחילות במינון נמוך, בעוד שמטופלות ב-PPI הן אלו שעשויות ליטול את הטיפול כאשר חשות כי יש בכך צורך, ואם חשות כי אין צורך בטיפול, לא נוטלות אותו.
לא ידוע אם הנשים הקפידו באמת על הטיפול התרופתי, או אם היו הפרעות בטיפול. כמו כן, אין מידע אמיתי אודות המינון שניתן, שתי נקודות חשובות בכל הנוגע למגבלות המחקר הנוכחי. כמו כן, למחקר לא הייתה עוצמה מספקת בכדי לקבוע אם תרופה מסוימת בתוך משפחת תרופות זו לוותה בסיכון גבוה יותר לשברים, בהשוואה לאחרות.
מתוך הכנס השנתי מטעם ה-American Society for Bone and Mineral Research
השאירו תגובה
רוצה להצטרף לדיון?תרגישו חופשי לתרום!