Emed.co.il - גירסה להדפסה
  אתר לאנשי רפואה e-Med

E-MED.CO.IL 27/06/2019  הדפס מאמר  הדפס מאמר
 
E-MED.CO.IL

16/08/2009 סיפור אישי: האם יש רופא בבית ?

בני נתקף בפרכוסים מחום בגיל שמונה חודשים. הייתה זו הפעם הראשונה שהוא נתקף בפרכוסים והתנהגותי הייתה כשלון חרוץ.  בעלי שאין לא שום יידע ברפואה, פשוט הזעיק אמבולנס ואילו אני רצתי הנה והנה בהיסטריה לא מרוסנת. כאשר האמבולנס הגיע הבן שלנו כבר הפסיק מזמן לפרכס ואילו אני עדיין רעדתי כעלה נידף. על אף העובדה שלמדתי הערכת חולים – מה שמכונה patient assessment  בחו"ל – סמכתי בעיקר על דברי הרגעה של הפראמדיקס.  הם דיברו בשקט ובבטחה ובלשון בני אדם, דבר שעזר לי להתמודד  עם המצב, אם כי היום שכחתי לגמרי מה שנאמר.  בננו אושפז בבית החולים ללילה אחד לשם השגחה. נוירולוג פדיאטרי הסביר לנו כי פרכוס מחום אינו בהכרח מבשר אפילפסיה וכי ייתכן שלא יפרכס יותר במשך כל חייו. הרופא שלח אותנו הביתה, אך מרגע זה העולם כפי שהכרתי אותו – לא היה עוד.

 

במבט לאחור,  העדר הנכונות שלי לדעת מה לעשות בנסיבות שנוצרו הביך אותי והייתי המומה. אני רופאה פנימית ורגילה להתמודד עם שינויים פתאומיים במצב החולים שלי. איך יתכן שכאשר היה לי מקרה חירום בבית, שכחתי לברר האם הוא עדיין נושם ? אינני רופאת ילדים אך ידעתי שפרכוסים מחום תופעה שכיחה בילדות. אני אפילו זוכרת את ההרצאה בה לימדו אותי עובדה חשובה זו וארוחת כנפי עוף שאכלנו בהזדמנות זו. אך בינתיים נכנסתי לרפואה פנימית וכל מה שידעתי בפדיאטריה הכנסתי למחסני המוח שלי. אך מה שהפתיע אותי בלילה הזה לא הייתה העובדה ששכחתי את הפדיאטריה שלי, אלא שההתרגשות  לגמרי שיתקה את הכושר לחשיבה שקולה. על פי רוב אני אדם רגוע ומרוסן, אך המאורע הזה השאיר אותי עם חרדה וחוסר בטחון עצמי.

 

חודש מאוחר יותר, לבני פרכוס שני – הפעם בלי עלייה בחום הגוף. גם הפרכוס עצמו נמשך זמן ממושך יותר. שנינו שכבנו על הרצפה שיחקנו ביחד וצחקנו. פתאום הוא השתתק ונתקפתי בחרדה. בין רגע הוא התחיל לפרכס. תפשתי אותו חזק והחזקתי אותו קרוב לחזה שלי. רצתי לטלפון וחייגתי לאמבולנס. החיוג היה נכון כבר בפעם הראשונה. שוב בילינו לילה ארוך ומתוח בחדר המיון.

כאשר רופא העצבים (הנוירולוג) שאל אותי מדוע אני נראית לו מוכרת, גיליתי לו שאני רופאה. בפעם הבאה שהוא מפרכס, מספיק להודיע לנו בטלפון. אין צורך לבא לחדר מיון כל פעם. שוב הייתי המומה.

 

בפעם הבאה הפרכוסים לא הראו סימנים של הפוגה ולא נשאר לנו אלא להזעיק את האמבולנס פעם נוספת. הפעם הוא התקבל למחלקה לברור יסודי יותר. החזקנו אותו קרוב לליבנו כאשר הרופא הכניס את עירוי  הנוזלים בהכנות לבדיקת ההדמיה בתהודה מגנטית – MRI. כאשר הזריקו לו חומר מרדים, התאפקתי  מלבכות. כאשר העברתי אותו לרופא המרדים, בקשו מאיתנו לצאת. הבנתי שהיום אינני שייכת לצוות אלא מקומי מעבר לתריס, יחד עם יתר ההורים והחולים.

 

למחרת בא  הצוות הנוירולוגי לביקור בוקר. מעניין היה לראות את רופא הבית מדווח על המקרה והבכיר משתדל ללמד. הכל כל כך מוכר, אך הפעם אני לא הייתי חלק מהצוות ולא נתנו לי לשמוע את דעתם. אחר הצהרים בקשתי לקרוא את התיק שלו. רק בנוכחות אחד הרופאים, קבע רופא הבית. לא גיליתי שאני רופאה, כי אינני רוצה פרוטקציות. בן כה וכה הידע הרפואי שלי לא עזר לי ברגע זה. ההיפך הוא נכון. דימיתי  לעצמי כל מיני אפשרויות, שהורה שאינו במקצוע שלנו לא היה מעלה על דעתו. כעבור שלושה ימים שוחררנו כאשר בידינו מרשם לתרופות אנטי-אפילפטיות. לא הצלחתי לקרוא את תיק האשפוז שלו.

 

אני מתארת לעצמי שתגובתי כהורה למחלתו של בננו לא הייתה  חריגה. השאלה היא, האם העובדה שאני רופאה השפיעה על תגובתי ? לדוגמא, באחד הפרכוסים שלו, הבן היה חולה בו זמנית בלרינגיטיס. הפעם הוא ממש הכחיל והחלטתי שחייבים לנסוע לבית החולים כי פחדתי מדום נשימה. סדר הפעולות שלי היה קודם להזמין את האמבולנס ורק לאחר מכן לתת דיאזפם – (diazepam ) כדי להפסיק את הפרכוסים. כאשר האמבולנס הגיע והפרמדיק גילה שאני רופאה, הוא גער בי, מדוע צלצלתי קודם  שנתתי את התרופה ? הוא היה אדם יהיר ואני הייתי מבוישת. בכל זאת הרגשתי שהחלטתי הייתה נכונה ושגערתו של הפרמדיק לא הייתה במקום, כלל וכלל.

 

כמו הורים רבים, כאשר ילד שלי חולה אני חרדה שמא יקרה משהו נורא אם לא אקרא לרופא. מאידך אינני רוצה שיצחקו מאחורי גבי שקראתי לרופא ללא סיבה מספקת. פעם כאשר היינו בחופשה, הבן הגדול שלנו נדבק בדלקת הלחמיות – קוניונקטיביטיס. נחכה יום – אולי הדלקת תרפא מעצמה, אמרתי לעצמי. "מה קרה לך" צעק הרופא " אפשר להתעוור ממחלה זו." ידידה שלי שלחה את בתה לגן ילדים כאשר היה לה שלשול קל. כעבור כמה ימים כל הגן היה חולה בסלמונלה גסטרואנטריטיס. זה יכול לקרות לכל הורה, אך הורה-רופא יסבול מניקורי  צפון כי הוא היה צריך לדעת לא לסכן את כל הגן.

 

בכל מה שנוגע לילדי, אינני רוצה להיות הרופאה שלהם ואינני רוצה  לקחת אחראיות. אני רוצה להיות אמא כמו כל אם אחרת. אני רוצה לקבל הסברים ופקודות מהרופא המטפל.

           

בננו עכשיו בן שנתיים. מלבד הפרכוסים, הוא ילד בריא ומתפתח יפה. חוסר הוודאות לפעמים קשה מנשוא. כאשר מתחיל לפרכס אני תמיד תוהה שמא לא יחזור להכרה. מזמן לא קראנו לאמבולנס, אך כל פעם שהוא מפרכס אני חייבת להתאפק ולא להרים את השפופרת.

 

הסיפור מופיע במדור A piece of my mind  מהשבועון Journal of the American Medical Association  מהשלושה ביוני 2009.

 

הערת העורך

הסיפור מזכיר לי את הזמן שהייתי רופא צעיר. כאשר הילדים שלנו היו חולים הייתי בודק אותם וקובע את האבחנה, אך בסוף הייתי מציע שאולי בכל זאת נתייעץ  גם עם איה, רופאת ילדים ידידה שלנו. אשתי הייתה גוערת בי. "מה קרה לך", הייתה אומרת. "האם אתה לא רופא ילדים?"             

 

סגור חלון