Emed.co.il - גירסה להדפסה
  אתר לאנשי רפואה e-Med

E-MED.CO.IL 28/05/2018  הדפס מאמר  הדפס מאמר
 
E-MED.CO.IL

02/05/2010 בקיצור נמרץ - לקט המחקרים הבולטים במחצית השנייה של מרץ 2010

למתן Rosuvastatin תועלת בחולים עם מחלת כליות וערכי CRP מוגברים (מתוך Journal of the American College of Cardiology)

בחולים עם מחלת כליות בדרגה בינונית וערכים מוגברים של hs-CRP (High-Sensitivity C-Reactive Protein), Rosuvastatin (קרסטור) מסייע בהפחתת אירועים קרדיווסקולאריים ותמותה מכלל הסיבות.

הממצאים מבוססים על ניתוח משני של נתונים ממחקר JUPITER, בו נערכה השוואה בין Rosuvastatin ובין פלסבו במניעת אירוע קרדיווסקולארי ראשון בגברים מעל גיל 50 ונשים מעל גיל 60.

המחקר המקורי כלל קרוב ל-18,000 משתתפים. ניתוח פוסט-הוק, שדווח במהדורת 23 במרץ של American College of Cardiology, התמקד ב-3267 חולים עם מחלת כליות כרונית בדרגה בינונית בתחילת המחקר, כפי שהוגדר לפי eGFR (Estimated Glomerular Filtration Rate) של פחות מ-60 mL/min/1.73m2. בתחילת המחקר, ערכי LDL עמדו על פחות מ-130 מ"ג לד"ל, אך ערכי hs-CRP עמדו על 2 מ"ג לליטר ומעלה.

החוקרים מדווחים כי במהלך חציון מעקב של 1.9 שנים, בגברים ובנשים עם מחלת כליות כרונית בדרגה בינונית תועד סיכון גבוה ב-54% לאירוע וסקולארי, בהשוואה ל-14,528 משתתפי JUPITER עם תפקוד כלייתי תקין (p=0.0002).

בחולים עם מחלת כליות כרונית בדרגה בינונית, Rosuvastatin הביא לירידה בשיעור היעדים העיקריים (אוטם לבבי, אשפוז עקב אנגינה, רה-וסקולריזציה, או תמותה קרדיווסקולארית) ל-1.08 ל-100 שנות-אדם, מ-1.95 ל-100 שנות-אדם עם פלסבו (HR = 0.55,  p=0.002). בנוסף, נטילת התרופה הפחיתה את התמותה מכלל הסיבות מ-1.53 ל-0.85 ל-100 שנות אדם (HR = 0.56,  p=0.005).

בהשוואה לחולים בקבוצת הפלסבו, בקרב חולים שטופלו ב- Rosuvastatinתועד שיפור קל בתפקוד הכלייתי לאחר 12 חודשים.

לסיכום, ל- Rosuvastatin השפעה דומה על כולסטרול ורמות CRP בחולים עם ובלי מחלת כליות, ותופעות לוואי דומות.

J Am Coll Cardiol 2010


הקשר בין תנודות במשקל הגוף והסיכון הקרדיווסקולארי (מתוך הכנס EPI-NPAM 2010)

מתוצאות מחקר שפורסם בכנס ה- Cardiovascular Disease Epidemiology and Prevention and Nutrition, Physical Activity, and Metabolism (EPI-NPAM) 2010 עולה כי באנשים עם משקל גוף תקין, נמצא קשר בין תנודות במדד מסת הגוף (BMI) ובין סיכון מוגבר למחלה קרדיווסקולארית. החוקרים מדווחים כי לאנשים שחוו תנודות במשקל גופם נמצא סיכון קרדיווסקולארי דומה לאנשים עם עודף משקל, בעוד שבאנשים עם עודף משקל ותנודות במדד מסת הגוף לא נצפתה תוספת סיכון מעל הסיכון הקיים, הכרוך במשקל גופם הגבוה.

מטרת המחקר הייתה להעריך האם לשינוי במשקל הגוף לאורך שנים יש השפעה על הסיכון הבריאותי. החוקרים בדקו נתונים על 1,429 משתתפים בגיל 40-50 שנים מה- Framingham Heart Study, על מנת להעריך את ההשפעה של מצב המשקל הכולל והתנודות במשקל הגוף. תנודות במשקל הגוף הוגדרו כשינוי ביחידת BMI אחת במהלך פרק זמן של שנתיים.  מתוצאות המחקר עולה כי בהשוואה למשתתפים עם משקל גוף תקין ועקומת משקל תקינה, במשתתפים עם משקל גוף תקין שחוו תנודות במשקל גופם נצפה סיכון גבוה ב-50% לאירוע קרדיווסקולארי וסיכון גבוה ב-40% לתמותה קרדיווסקולארית. בנוסף נמצא קשר בין תנודות במשקל הגוף ובין סיכון גבוה יותר לשבץ מוחי ומחלת לב כלילית: 

החוקרים מציינים כי למשתתפים עם עודף משקל ששמרו על משקל יציב ללא תנודות ולמשתתפים עם עודף משקל שחוו תנודות במשקלם, נמצא סיכון דומה לאירועים קרדיווסקולאריים, צרברווסקולאריים ומחלת לב כלילית.  הם מסבירים כי זהו ממצא מעודד, שכן אנשים עם עודף משקל חווים לעיתים קרובות תנודות במשקל גופם בשל ניסיונות ירידה במשקל, ולאור התוצאות ניתן לומר שניסיונות אלו, גם אם כושלים, אינם כרוכים בסיכון קרדיווסקולארי מוגבר.  החוקרים מסכמים כי מומלץ לאנשים עם משקל גוף תקין להקפיד על משקלם, שכן תנודות במשקל הגוף באוכלוסיה זו נקשרו לסיכון קרדיווסקולארי מוגבר.

 

מתוך הכנס Cardiovascular Disease Epidemiology and Prevention and Nutrition, Physical Activity, and Metabolism (EPI-NPAM) 2010.

לידיעה במדסקייפ


 

האם המוגלובין A1C עשוי להיות גורם מנבא לתחלואה ותמותה קרדיווסקולארית אף באלו שאינם נחשבים כסוכרתיים? (מתוך NEJM)

ממחקר חדש אשר פורסם בגיליון מרץ של ירחון New England Journal of Medicine עולה כי המוגלובין מסוג Glycated Hemoglobin (HBA1c), גם ברמות הנחשבות כ'תקינות', עשוי להיות גורם מנבא בלתי תלוי לאירועים קרדיווסקולאריים, שבץ מוחי ותמותה במהלך למעלה מעשור.

החוקרים ביצעו ניתוח נתונים ממאגר ה-Atherosclerosis Risk in Communities (ARIC), ומצאו כי באוכלוסיה זו של מבוגרים לבנים ושחורים שאינם סובלים מסוכרת, רמות ה- HbA1cהיו עדיפות על פני רמות הגלוקוז בצום לשם הערכת הסיכון ארוך הטווח של התפתחות תחלואה קרדיווסקולארית, וזאת במיוחד בערכים העולים על 6.0%.

החוקרים מסבירים כי מרבית המידע הקיים בנוגע ל- HbA1cמקורו בחולי סוכרת, בהם משמש לניטור אחר מצב השליטה הגליקמית. עד למחקר הנוכחי, הם טוענים, לא היה די מידע אודות משמעות ערכי המוגלובין A1C בקרב אנשים שאינם עונים על ההגדרה האבחנתית של סוכרת, ולא היה מידע ממעקב ארוך טווח לתוצאות כגון הופעת סוכרת חדשה, שבץ, מחלת לב כלילית או תמותה.

לדברי החוקרים, הניתוח הנוכחי של הנתונים מדגים כי לא זו בלבד ש- HbA1cהינו גורם מנבא חזק ביותר להתפתחות של סוכרת, הוא גם סמן חשוב לסיכון הקרדיווסקולארי.

החוקרים מצאו כי הסיכון להיארעות של סוכרת, אירועים קורונריים ותמותה היה מוגבר באופן משמעותי עבור כל ערכי HbA1c הגבוהים מטווח הייחוס 5.0% עד 5.5%. בנוסף, הסיכון לשבץ איסכמי עלה משמעותית עבור ערכים של 6.0% ומעלה.

לדברי החוקרים, בעשייה הקלינית ההערכה של רמות ה- HbA1cתורמת, ולא מחליפה לחלוטין, את רמות הגלוקוז בצום. עם זאת, תוצאותיהם אלו מראות לטענתם כי מדידה בודדת של HbA1c מספקת מידע רב יותר ומהווה בדיקה מהימנה יותר בהשוואה למדידה בודדת של רמות הגלוקוז בצום.

N Engl J Med 2010;362:800-811

 להנחיות ה-ADA


האם טיפול קוגניטיבי התנהגותי עשוי לשפר כאבי גב תחתון? (מתוך Lancet)

ממחקר חדש אשר פורסם בגיליון פברואר של ירחון Lancet עולה כי טיפול קוגניטיבי התנהגותי (Cognitive Behavioral Therapy, CBT) עשוי לשפר באופן משמעותי כאבי גב תחתון תת-חריפים וכרוניים, הן בטווח הקצר והן כעבור שנה, בהשוואה לייעוץ בלבד. החוקרים מוסיפים כי הטיפול הינו יעיל כלכלית למטרה זו.

החוקרים מסבירים כי מדדי פגיעה תפקודית כי שנמדדים באמצעות שאלון ה-Roland Morris Questionnaire (מדד של פגיעה תפקודית בשל כאבי גב) הראו שיפור ב-2.4 נקודות בתום 12 חודשים של CBT מסוג Back Skills Training (BeST) לעומת 1.1 נקודות בלבד בקבוצת הביקורת.

במחקר נכללו 701 חולים הסובלים מכאבים כרוניים או תת-חריפים בגב התחתון המטרידים במידה בינונית, ואלו הוקצו אקראית לעבור טיפול קוגניטיבי התנהגותי (עד שישה מפגשים, כך ב-468 חולים) או לחילופין מפגש בודד בן 15 דקות בלבד של ייעוץ פעיל בנוגע לתועלת שבשמירה על פעילות, הימנעות ממנוחה במיטה ושימוש נכון במשככי כאבים (כך ב-233 חולים). בנוסף, קיבלו כל הנבדקים את חוברת ההדרכה The Back Book.

 

בהתבסס על דיווח עצמי של תועלת מהטיפול, הראו החוקרים כי 59% מהחולים שהוקצו לעבור את תוכנית ה-BeST דיווחו על החלמה מהכאבים בתום 12 חודשים של מעקב לעומת 31% מהחולים בקבוצת הביקורת (p < 0.0001). בנוסף, חולים רבים יותר בקבוצת ה-CBT הביעו שביעות רצון מהטיפול בתום 12 חודשים לעומת אלו בקבוצת הביקורת (65% ו-28%, בהתאמה).

Lancet 2010


האם חולי סוכרת הסובלים מדיכאון מצויים בסיכון מוגבר לפתח דמנציה? (מתוך Journal of General Internal Medicine)

ממחקר חדש אשר פורסם בגיליון ינואר של ירחון Journal of General Internal Medicine עולה כי חולי סוכרת הסובלים בנוסף מדיכאון מאג'ורי עשויים להימצא בסיכון מוגבר כמעט פי 3 לפתח דמנציה בהשוואה לחולי סוכרת שאינם סובלים מדיכאון.

לדברי החוקרים, ממצא זה הינו חשוב במיוחד מאחר ועם הזדקנות האוכלוסייה, ישנו צורך הולך וגובר לאתר רמזים לגבי הגורמים התורמים לשיעורים ה'אפידמיים' של דמנציה. לטענתם, כיום ישנו שיעור גבוה מאי פעם של אוכלוסייה מזדקנת, והשיעור של דמנציה הולך ועולה עם כל עשור. הם מוסיפים כי הן סוכרת והן דיכאון הינם מצבים ברי טיפול, ושניהם מהווים גורמי סיכון להתפתחות דמנציה. באם ניתן לטפל בשני גורמים אלו, ניתן יהיה אולי לצמצם את ההימצאות של מחלה זו, הם מציעים.

החוקרים טוענים כי תוצאות מחקרם זה מדגישות את החשיבות של איתור דיכאון בקרב מטופלים חולי סוכרת וביצוע בדיקות סקר לסוכרת בקרב מטופלים הסובלים מדיכאון.

במחקר העוקבה הפרוספקטיבי, המכונה Pathways Epidemiologic Follow-up Study, נכללו 3,837 חולים עם סוכרת .

החוקרים מוסיפים כי לאחר תקנון לגיל, מין, גזע, רמת השכלה, משך מחלת הסוכרת, סיבוכי סוכרת, יתר לחץ דם, הרגלים בריאותיים ומשתנים נוספים, עמד יחס הסיכון (HR) להתפתחות דמנציה בקרב החולים עם דיכאון מאג'ורי על פי  2.69 בהשוואה לאלו שלא סבלו מדיכאון מאג'ורי.

לטענת החוקרים, על הרופאים בקהילה לסקור את מטופליהם הסוכרתיים לדיכאון כשם שהיו סוקרים אותם לעישון. מאידך, על הפסיכיאטרים לסקור את מטופליהם הסובלים מדיכאון לסוכרת. הם מסבירים כי אנשים הסובלים מהפרעות פסיכיאטריות כגון סכיזופרניה והפרעה ביפולארית מראים הימצאות גבוהה משמעותית של סוכרת, וכי בקרב חולים פסיכיאטריים כרוניים שיעור הסוכרת הינו גבוה פי 2 עד 3 (מאשר באוכלוסייה הכללית).

 


האם שליטה אינטנסיבית בערכי לחץ הדם משפרת תוצאות בחולי סוכרת מסוג 2? (מתוך NEJM)

 ממחקר מבוקר חדש אשר בוצע בהקצאה אקראית ופורסם בגיליון מרץ של ירחון New England Journal of Medicine (NEJM) עולה כי טיפול בחולים עם יתר לחץ דם וסוכרת מסוג 2 עם ערכי יעד ללחץ הדם הסיסטולי של פחות מ-120mmHg לא הביא לצמצום שיעור האירועים הקרדיווסקולאריים בהשוואה לערך יעד של 140mmHg.

החוקרים מציינים כי הנבדקים היו בגילאי 40 שנים ומעלה, וסבלו מסוכרת מסוג 2 עם ערכי HbA1C של 7.5% ומעלה, וכן היו מצויים בסיכון גבוה למחלה קרדיווסקולארית. אלו מהם שהראו ערכי לחץ דם סיסטולי שבין 130 ו-180mmHg ואלו הנוטלים שלוש תרופות להורדת לחץ הדם לכל היותר נקבעו כמתאימים להיכללות במחקר. אלו הוקצו אקראית לקבל טיפול שערך המטרה שלו 120mmHg (טיפול אינטנסיבי) או לחילופין כזה שבו ערך המטרה הוא 140mmHg (טיפול מקובל). בשתי זרועות הטיפול נעשה שימוש במשטרי טיפול תרופתי מקובלים הידועים כמועילים בחולי סוכרת. היעד העיקרי של המחקר נקבע כהיארעות ראשונה של אירוע קרדיווסקולארי רציני, אשר הוגדר כאוטם לבבי שאינו קטלני, שבץ מוחי שאינו קטלני או תמותה קרדיווסקולארית. משך המעקב המתוכנן אחר החולים שלא סבלו מאירוע קרדיווסקולארי עמד בממוצע על 5.6 שנים.

החוקרים מדווחים כי אסטרטגיית הטיפול האינטנסיבית וזו המקובלת השיגו שתיהן שליטה יעילה בלחץ הדם לערכי המטרה, עם לחץ דם סיסטולי ממוצע של 119.3mmHg בזו הראשונה לעומת 133.5mmHg בזו האחרונה.

 עם זאת, לא נצפה כל הבדל מובהק בין הקבוצות ביחס לשיעור היעד העיקרי. תוצא זה אירע בקרב 445 חולים, כשבקבוצת הטיפול האינטנסיבי עמד השיעור על 1.87% מהחולים מדי שנה, בהשוואה ל-2.09% לשנה בקבוצת הטיפול המקובל  עבור הטיפול האינטנסיבי ללא הבדל מובהק סטטיסטי (; p = 0.20).

החוקרים מסכמים כי על פי תוצאות מחקרם זה טיפול אינטנסיבי בלחץ הדם לא הביא לירידה משמעותית בשיעור האירועים הקרדיווסקולאריים הרציניים בקרב נבדקים המצויים בסיכון גבוה וסובלים מסוכרת מסוג 2, ויתרה מכך לא צמצם את שיעור התמותה. הם מוסיפים כי נצפתה אמנם ירידה בשיעור השבץ המוחי, אשר אם אכן מעידה על ירידה ממשית הרי שמתאימה למידת הירידה הצפויה מההבדל בערכי לחץ הדם בין הקבוצות על פי ניתוחי-על קודמים.

New Engl J Med 2010

 

 

סגור חלון