Emed.co.il - גירסה להדפסה
  אתר לאנשי רפואה e-Med

E-MED.CO.IL 12/12/2017  הדפס מאמר  הדפס מאמר
 
E-MED.CO.IL

25/11/2012 ראש וכתפיים – סיפור אישי עם מוסר השכל , מה-NEJM

להלן סיפורה של ד"ר    Suzanne Koven    כפי שפורסם ב-NEJM שבחרנו להביא כאן בפניכם:

מספר שבועות לאחר שהתחלתי את עבודתי הראשונה כרופאה פנימאית, קבעתי פגישה עם פסיכיאטר. לא כמטופלת. בעצם, לא בדיוק. הפסיכיאטר עימו קבעתי עבד באותו בית חולים בו היה הצוות אליו הצטרפתי, והתעניין במיוחד בחולים "קשים" – חולים בעלי דרישות, אלו שלא ניתן לרצות, ששמם מעלה אנחה שקטה כאשר הם מופיעים ברשימת החולים. שאלתי אם אוכל לקפוץ למשרד הפסיכיאטר בכדי לשוחח עימו אודות גישות העשויות לסייע לי בהתמודדות עם חולים אלו. במידה ועמיתי היה מחייב אותי עבור הביקור, הוא ודאי היה קובע אבחנה של הפרעת הסתגלות. האמת הייתה כי הבעיה לא הייתה במטופלים שלי, אלא בי. התקשיתי להסתגל לאופי העבודה החדש.

בדיוק סיימתי שנה בתור אחראית מתמחים במהלכה הייתי אחראית על שירותי המחלקה הכוללים, בבית חולים אוניברסיטאי עירוני. החולים שלי היו עניים וחולים. בתום אותה שנה, עברתי על רשימת האבחנות ואספתי את הנפוצות בהן: זיהום חיידקי של מסתם הלב, DKA (Diabetic Ketoacidosis), משבר אנמיה חרמשית. בעיות רציניות. מחצית מהחולים שלי מתחת לגיל 40 שנים היו נשאי HIV – זאת בעידן בה הזיהום היה תמיד פטאלי ולעיתים קרובות דרש טיפול תוך-ורידי.

במקום העבודה החדש שלי, מרבית החולים שלי היו דומים לי: נשים צעירות, ברמה בינונית או גבוהה, משכילים ובריאים. לעיתים קרובות הם פנו לביקורים עם מידע שאספו מהאינטרנט ורשימת שאלות. האם עליי לנסות אקופונקטורה? מה בנוגע ל-MRI רק כדי להיות בטוחים? מדוע שיערי אינו עבה כפי שהיה? אילו ויטמינים ותוספים הם הטובים ביותר?

 

ידעתי כי חולים אלו, המכונים "Worried Well", היו זקוקים לחמלה ולהרגעה שלי, בדיוק כמו החולים הקשים בהם טיפלתי בעבר. עם זאת, מצאתי עצמי נאבק לעשות זאת. האם החולים הללו אינם מבינים עד כמה ברי מזל הם? אין הם יודעים כי בחוץ ישנם חולים אמיתיים?

הפער בין מה שידעתי שעליי להרגיש ובין מה שחשתי בפועל הטריד אותי. ולכן נפגשתי עם הפסיכיאטר. אינני זוכר את פרטי השיחה שלנו, רק כי הוא הקשיב לי בסימפטיות וכי חשתי טוב יותר לאחר השיחה עימו.

חלפו שנים רבות מאז, ולמדתי להכיר את המטופלים שלי, לחבב אותם, וכן, לעיתים קרובות לאהוב אותם. ככל שהתבגרו בשנים, חלק גדול מהם פיתח את אותן מחלות בדיוק מהן חששו בצעירותם. כאשר היו בריאים, הם עדיין היו מגיעים עם עלוני מידע ורשימות מהאינטרנט, אך אלו לא הטרידו אותי עוד. כעת אני מבינה כי אלו ביטויים של חרדה מפני התמותה ובעלי חשיבות רבה.

עם זאת, עד לאחרונה, עדיין התקשיתי לגלות אמפתיה מלאה למטופלים הקיצוניים ביותר: חולים עם תסמינים לא-מאובחנים מכף רגל ועד ראש, שענו על קריטריוני ה-DSM להפרעה סומאטופורמית, אליהם נהגנו להתייחס במהלך ההתמחות כמופרעים.

אחת החולות שעולה בזיכרוני היא קלייר. אישה מקסימה ואינטליגנטית בשנות השישים לחייה, שביקרה אותי מספר פעמים בשנה במהלך שני עשורים, תמיד עם בעיה חדשה, לרוב כזו שלא ניתנת לאבחנה ולעיתים, כזו שאינה ניתנת לטיפול.  הערכת התסמינים של קלייר דמתה לניסיון לכסות מיטה זוגית בסדין של מיטת יחיד. זמן קצר לאחר שחלפו תלונות על סחרחורות הופיעה צליעה, כאשר זו חלפה, הופיעו כאבי ראש, וכן הלאה.

יש לי תיאוריה משלי באשר לסיבה בגינה קלייר סבלה מתסמינים גופניים רבים. לעיתים קרובות היא הזכירה בן עימו הייתה במערכת יחסים כואבת. קלייר חשה כי אינו דואג לה דיו. תהיתי אם התסמינים של קלייר אינם ניסיון למשוך את תשומת הלב של בנה. תמיד תהיתי אם במהלך השנים, שיחקתי תפקיד של מחליפה לבנה, כאשר כל תסמין חדש היה מבחן לחיבה שלי.

 

וכדי לסבך יותר את העניינים, במהלך השנים הרבות בהן טיפלתי בקלייר, מצבם של ההורים המבוגרים שלי החל להידרדר. הם קראו לי תכופות לרופא, עם משבר רפואי כזה או אחר, ולעיתם קרובות חשתי חסרת אונים ביכולת להקל על הסבל שלהם.

לכן, במשך זמן רב, לקלייר ולי הייתה מערכת יחסים סבוכה, ולפחות עבורי, כזו הכרוכה באי-נוחות מסוימת בה חשתי כי היא מסתכלת עליי, עם כל צילום רנטגן שלילי וטיפול תרופתי חסר-תועלת, כילד מאכזב. באופן לא מפתיע, לא נהניתי מהביקורים שלה. נהגתי כלפיה בחברות ומקצועיות, אך שמרתי על מרחק ממנה, מחשש כי במידה ואסיר את המגן הרגשי, אבלע בצורך הבלתי-נגמר שלה.

 

בהמשך, לפני זמן לא רב, חל אירוע ששינה את מערכת היחסית שלי עם קלייר, באופן בלתי-צפוי ומשמעותי.

בוקר אביב גשום אחד, החלקתי במרפסת שלי כאשר מיהרתי לעבודה ונחבלתי בזרוע הימנית. בירור קצר העלה כי שברתי את עצם הכתף, עם קרע של הרצועה ופריקה של הכתף. ההחלמה שלי לאחר הניתוח הייתה קשה, לא רק בשל כאב וחוסר ניידות, שהיו קשים ונמשכו שבועות רבים, אלא בשל ההשפעה הפסיכולוגית של הפציעה עליי.

תהיתי עד כמה תקופת המוגבלות הארוכה שלי תשפיע על הקריירה והמשפחה שלי. שימחתי את הרופאים המטפלים בי עם פרטים מלאים על שינויים עדינים וסוגים שונים של כאב שהופיעו לסירוגין. לעיתים, דיווחתי להם כי תרופה מסוימת עבדה מצוין, ולעיתים לא הועילה כלל, כאשר בחלק מהמקרים הטיפול גרם לתופעות לוואי בלתי-נסבלות.

התחלתי לחשוש כי אני נשמעת כמו החולים ההם, המופרעים, והחלתי להתעסק בזאת באופן אובססיבי.

במהלך השנים, לעיתים קרובות סיפרתי לסטודנטים לרפואה כי כל מחלה היא פסיכוסומאטית – מערבת את הגוף והנפש – אך רק לאחר הפציעה שלי הבנתי באמת עד כמה משפט זה היה נכון.

 

לאחר חודשיים, שבתי לעבודה. החולה הראשונה שראיתי ביומי הראשון חזרה בעבודה הייתה כמובן קלייר. היא שמעה על התאונה שלי. כאשר נכנסתי לחדר הבדיקות קלייר נעמדה, ונע הלוך ושוב בין הכתף שלי והבטן שלה – האיבר בגוף שהפריע לה באותו יום.  הרמיזה של קלייר כאילו המצבים שלנו היו דומים באופן מסוים, הייתה מרתיעה אותי רק כמה שבועות קודם לכן. אך לא נרתעתי, אלא חייכתי בחום ועדינות לקלייר. ראיתי אותה, בפעם הראשונה, לא כחולה קשה, אלא כאדם, פצועה וכואבת, כפי שאני הייתי. לאחר למעלה מעשרים שנים במקצוע, ההבחנה בין מחלה אמיתית ומחלה דמיונית איבדה את משמעותה בעיניי.

 

 למאמר

N Engl J Med 367;14

סגור חלון