Emed.co.il - גירסה להדפסה
  אתר לאנשי רפואה e-Med

E-MED.CO.IL 19/04/2019  הדפס מאמר  הדפס מאמר
 
E-MED.CO.IL

25/11/2012 בקיצור נמרץ : לקט המחקרים הבולטים במחצית השנייה של אוקטובר 2012

עליה בסיכון לתרומבואמבוליזם ורידי לאחר אבחנה של דלקת מפרקים שגרונית (JAMA)

בחולים עם דלקת מפרקים שגרונית קיים סיכון מוגבר לתרומבואמבוליזם ורידי, בהשוואה לאוכלוסיה הכללית.  הסיכון עולה זמן קצר לאחר האבחנה של המחלה הריאומטית ונותר יציב למשך עשר שנים לאחר האבחנה, כך עולה מתוצאות מחקר חדש שפורסמו במהדורת 3 באוקטובר של כתב העת Journal of the American Medical Association.

במהלך תקופת המחקר בשנים 1997-2010, תועדו אירועי תרומבואמבוליזם ורידי ב-838 חולים (2.2%) מהחולים עם דלקת מפרקים שגרונית וב-1866 חולים (1.1%) בקבוצת הביקורת. החוקרים העריכו את המקרים של פקקת ורידים עמוקים ותסחיף ריאתי. בחולים עם דלקת מפרקים שגרונית זוהה סיכן מוגבר גם לציסטה על-שם בייקר, הניתנת לאבחנה מפקקת ורידים עמוקים באמצעות בדיקות הדמיה.

החוקרים מצאו כי השיעורים ויחס הסיכון לתרומבואמבוליזם ורידי עלה עם הגיל, אך לא השתנה עם המין ומצב RF (Rheumatoid Factor). המחקר לא כלל מידע אודות גורמי סיכון אפשריים לתרומבואמבוליזם ורידי, דוגמת חוסר ניידות.

חולים עם דלקת מפרקים שגרונית ידועה היו בסיכון גבוה יותר לתרומבואמבוליזם ורידי, בהשוואה לאוכלוסייה הכללית (5.9 לעומת 2.8 מקרים ל-1,000 שנות-אדם). יחס הסיכון המתוקן לגיל בעת האבחנה עמד על 2.0 (p<0.001).

החוקרים מסכמים וכותבים כי באופן כללי, יש להתייחס לחולים עם דלקת מפרקים שגרונית כאל חולים בסיכון מוגבר באופן מתון לתרומבואמבוליזם ורידי; הסיכון אינו תלוי במשך המחלה, אינו קטן עם הזמן ואינו תלוי באשפוז בבית החולים.

JAMA. 2012;308:1350-1356

לידיעה במדסקייפ

 

חשיפה כרונית למתחים והפרוגנוזה של חולים לאחר התקפי לב (J Am Coll Cardiol)

בחולים לאחר התקף לב המנהלים אורח חיים עמוס מתחים, התוצאות בטווח הארוך פחות טובות, בהשוואה לחולים שאינם חשופים באופן כרוני למתחים אלו, כך עולה מתוצאות מחקר חדש שפורסמו בכתב העת Journal of the American College of Cardiology.

החוקרים מצאו כי בחולים שאושפזו בשל התקף לב, באלו שדיווחו על תחושות מתח ולחץ לאחרונה נרשמה עליה של 42% בסיכויים לתמותה במהלך השנתיים הבאות.  הם אינם יודעים אם המתחים הם האחראיים לעליה בסיכון זה, אך ממליצים לחולים להקפיד על צעדים פשוטים העשויים להקל על המתח, דוגמת הליכה קבועה.

מדגם המחקר כלל 4,200 מבוגרים שאושפזו לאחר התקף לב. לפני השחרור, הם ענו על מספר שאלות שנגעו להיקף המתחים בחייהם, כולל חיי הנישואין והעבודה, במהלך החודש האחרון.

בסה"כ, חולים שדיווחו על רמת מתחים גבוהה יותר, היו בסיכון מוגבר לתמותה במהלך השנתיים הבאות. מבין מעלה מ-1,600 חולים עם רמת מתח בינונית-עד-גבוהה, 13% הלכו לעולמם, זאת בהשוואה ל-9% בלבד מאלו עם רמת מתחים נמוכה יותר.

החוקרים מדגישים כי הממצאים אינם מוכיחים כי מתחים מביאים להחמרת הפרוגנוזה של חולים לאחר התקפי לב וקשה מאוד להוכיח את הסיבתיות. ישנן סיבות רבות בגינן אנשים עשויים למצוא עצמם שרויים במתחים רבים, בין אם בשל הכנסה נמוכה או דיכאון, לדוגמא. וגורמים אלו קשורים בקשר ישיר עם מצב בריאות ירוד.

בשלב זה, אין עדויות רבות לפיהן הטיפולים בדיכאון או מתח כרוני אכן מביאים לשיפור הפרוגנוזה של חולים לאחר התקף לב, אם כי הם עשויים להציע תועלת מסוימת, דוגמת איכות חיים טובה יותר.

 J Am Coll Cardiol 2012

לידיעה במדסקייפ

 

ההשפעה של טיפול הורמונאלי חליפי בנשים זמן קצר לאחר מנופאוזה  (BMJ)

במאמר שפורסם בכתב העת BMJ מדווחים חוקרים על תוצאות מחקר חדש, מהן עולה כי טיפול הורמונאלי חליפי בנשים זמן קצר לאחר מנופאוזה הפחית משמעותית את הסיכון לתמותה, אוטם לבבי, או אי-ספיקת לב, וכי בנשים לאחר-מנופאוזה שהחלו בטיפול בשלב מוקדם ולמשך למעלה מעשר שנים, לא נרשמה עליה משמעותית בסיכון לסרטן שד או אירועים מוחיים.

החוקרים התבססו על נתוני מחקר DOPS (Danish Osteoporosis Prevention Study), שכלל 1,006 נשים בריאות בגילאי 45-58 שנים, זמן קצר לאחר-מנופאוזה, או עם תסמינים האופייניים לתקופה שסביב המנופאוזה ורמות FSH בדם לאחר-מנופאוזה, שחולקו באקראי לטיפול הורמונאלי חליפי (502 נשים) או לקבוצת ביקורת (504 נשים), בין השנים 1990-1993. נשים שעברו כריתת רחם נכללו במידה והיו בגילאי 45-52 שנים, עם ערכי FSH מתועדים בטווח אופייני לאחר-מנופאוזה.

נשים בקבוצת ההתערבות עם רחם שמור, קיבלו טיפול באסטרדיול ו-Norethisterone Acetate ונשים לאחר כריתת רחם טופלו באסטרדיול במינון שני מיליגרם ליום. הנשים היו בגיל ממוצע של חמישים שנים , כשבעה חודשים, בממוצע, לאחר מנופאוזה. התוצא הסיום כלל מדד משולב של תמותה, אשפוז בשל אי-ספיקת לב ואוטם לבבי.

ההתערבות הופסקה באוגוסט 2002 לאחר כ-11 שנים בשל דיווחים על תופעות לוואי ממחקרים אחרים, אך המשתתפות היו במעקב עד לתמותה, מחלה קרדיווסקולארית וממאירות למשך עד 16 שנים.

מהתוצאות עולה כי לאחר עשר שנות התערבות, תוצא הסיום העיקרי תועד ב-16 נשים בקבוצת הטיפול, בהשוואה ל-33 שנים בקבוצת הביקורת (יחס סיכון של 0.48, p=0.015) ו-15 מקרי תמותה, בהשוואה ל-26 מקרי תמותה (0.57, p=0.084). הירידה באירועים קרדיווסקולאריים לא לוותה בעליה בשיעור הממאירויות (36 בקבוצת הטיפול לעומת 39 בקבוצת הביקורת, p=0.71) או בממאירויות של השד (10 בקבוצת הטיפול לעומת 17 בקבוצת הביקורת, p=0.17).

יחס הסיכון לפקקת ורידים עמוקים עמד על 2.01 (שני מקרים בקבוצת הטיפול לעומת מקרה אחד בקבוצת הביקורת) ויחס הסיכון לאירוע מוחי עמד על 0.77 (11 בקבוצת ההתערבות לעומת 14 בקבוצת הביקורת).

לאחר 16 שנים, הירידה בתוצא המשולב העיקרי עדיין נראתה לעין ולא לוותה בעליה בסיכון למחלות ממאירות.

החוקרים מציינים כי למחקר מספר מגבלות, כולל מבנה תווית-פתוחה, ללא פלסבו או הקצאה סמויה, והכללת נשים בריאות לאחר-מנופאוזה. עם זאת, הם טוענים כי זהו המחקר הראשון עם עשר שנות הקצאה אקראית.

 BMJ 2012;345:e6409

 לידיעה ב-NELM


ישיבה ממושכת מכפילה את הסיכון לסוכרת  (Diabetologia)

במאמר שפורסם במהדורת נובמבר של כתב העת Diabetologia מדווחים חוקרים על תוצאות מחקר חדש מהן עולה כי ככל שאנשים מבלים זמן רב יותר בישיבה, כך עולה הסיכון לסוכרת, אירועים קרדיווסקולאריים ותמותה. מדובר במטה-אנליזה הראשונה שכימתה באופן סיסטמי את היקף הקשר בין פעילות סדנטרית – מעבר לצפייה בטלוויזיה – ובין סיבוכים רפואיים והדגימה קשר עקבי עם סוכרת.

החוקרים כותבים כי המחקר מעלה מספר מסרים חשובים. אנשים אינם רואים בישיבה ממושכת פעילות מסוכנת, ומדובר בשינוי של ממש, כאשר הם נדרשים לחשוב כיצד יפחיתו את משך זמן הישיבה ולא רק כמה זמן הם יכולים להתאמן. מחקרים רבים ומרבית הרופאים מתמקדים בפעילות גופנית. אין המשמעות כי לפעילות גופנית אין חשיבות, אך במידה ואנשים מבלים חלק גדול מזמנם בישיבה, אזי עליהם להתחיל לחשוב כיצד יוכלו לצמצם פרקי זמן אלו. 

במסגרת הסקירה החוקרים ערכו חיפוש אחר מונחים קשורים בזמן סדנטרי וסיבוכים רפואיים. הם שילוב את התוצאות של 18 מחקרים, שכללו קרוב ל-800,000 משתתפים.

מהשוואת משך הפעילות הסדנטרית הרב ביותר אל מול משך הזמן הקצר ביותר עלתה הכפלה בסיכון לסוכרת (סיכון יחסי של 2.12), עם עליה של כמעט פי 2.5 בסיכון לאירועים קרדיווסקולאריים ועליה של 90% בתמותה עקב מחלות לב וכלי דם. כמו כן, נרשמה עליה של 49% בסיכון לתמותה מכל סיבה. כל הנתונים הללו היו מובהקים סטטיסטית.

מניתוח סטטיסטי נוסף עלה כי ההשפעות המנבאות היו משמעותיות רק בסוכרת, כלומר, ההדירות של הקשר עם סוכרת הייתה גדולה יותר, רמז לחשיבות הרבה של הממצאים.

אנשים אינם מבינים כי פעילות גופנית בהיקף קטן, כזו שאף אינה דורשת הליכה משמעותית, היא חשובה מאוד. כאשר משוחחים עם חבר מעבר לשולחן או בטלפון, מומלץ לעמוד ולשוחח. שינויים קטנים מסוג זה עשויים להביא לשינוי גדול.

Diabetologia 2012; 55:2895-2905

 

הקשר בין הפרעות עיכול ובין דיכאון מג'ורי והפרעת חרדה מוכללת  (Aliment Pharmacol Ther.)

מתוצאות מחקר חדש עולה קשר בולט בין הפרעות עיכול (דיספפסיה) ובין הפרעת חרדה מוכללת (Generalized Anxiety Disorder או GAD) ואירועי דיכאון מג'ורי.

ברקע למחקר מסבירים החוקרים כי הקשר בין דיספפסיה ובין מחלות פסיכיאטריות דוגמת חרדה ודיכאון, אינו מוגדר היטב. מחקרים קודמים היו מוגבלים בשל העדר קריטריונים אבחנתיים סטנדרטיים. כעת, ביקשו החוקרים לבחון את השכיחות והתחלואה הנלווית לדיספפסיה, כפי שמוגדרת לפי Rome III (משך של שישה חודשים) עם הפרעת חרדה מוכללת ודיכאון מג'ורי לפי קריטריוני DSM-IV-TR .

החוקרים ערכו סקר טלפוני אקראי שכלל שאלונים להערכת תסמיני דיספפסיה לפי קריטריוני Rome III, תסמיני הפרעת חרדה מוכללת ודיכאון מג'ורי לפי קריטריוני ה-DSM-IV-TR והקשר הכרונולוגי בין התופעות השונות.

החוקרים מציינים כי דיספפסיה (יחס סיכויים של 3.56, p<0.001), אירוע דיכאון מג'ורי (יחס סיכויים של 2.39, p<0.001) ומין נקבה (יחס סיכויים של 2.48, p<0.001) ניבאו באופן בלתי-תלוי פניות תדירות להתייעצויות רפואיות, כאשר הפרעת חרדה מוכללת ניבאה באופן בלתי-תלוי הוצאות רבות על בירור רפואי (יחס סיכויים של 4.65, p=0.03).

לאור ממצאי המחקר, החוקרים כותבים כי במקרים של פניות חוזרות לשירותי רפואה על רופאים לקחת בחשבון את הסיכון להפרעות פסיכיאטריות.

Aliment Pharmacol Ther. 2012;36(8):800-810

לידיעה במדסקייפ


מה בין טיפול בתרופות ממשפחת SSRI ובין דימומים מוחיים? (Neurology)

הקשר בין תרופות ממשפחת SSRI (Selective Serotonin Reuptake Inhibitor) ובין דימום ממערכת העיכול מוכר היטב. מחקרים אחרים בנושא הסיכון לאירועים מוחיים המורגיים, העלו תוצאות סותרות. כעת נערכה מטה-אנליזה חדשה להערכת העדויות האפידמיולוגיות הנוגעות לקשר בין חשיפה לתרופות ממשפחת SSRI ובין הסיכון לדימום במערכת העצבים המרכזית.

החוקרים ערכו סקירה ספרותית בחיפוש אחר מחקרים תצפיתיים ומבוקרים, להשוואת SSRI אל מול קבוצת ביקורת וזוהו 16 מחקרים עם למעלה מחצי מיליון משתתפים.

מהנתונים עולה קשר בין דימום תוך-גולגולתי ובין חשיפה ל-SSRI הן מניתוחים סטטיסטיים לא-מתוקננים (סיכון יחסי של 1.48) והן מניתוחים מתוקננים (סיכון יחסי של 1.51). כמו כן, זוהה קשר בין דימום תוך-גולגולתי ובין חשיפה ל-SSRI (סיכון יחסי של 1.68 ו-1.42, בהתאמה).

בתת-קבוצה שכללה חמישה מחקרים (3 עם דימומים תוך-גולגולתיים, מחקר אחד שדיווח על אירוע מוחי המורגי ומחקר אחר שדיווח על דימום תוך-מוחי), חשיפה ל-SSRI בשילוב עם נוגדי-קרישה פומיים, נקשרה עם סיכון מוגבר לדימומים, בהשוואה לנוגדי-קרישה פומיים בלבד (סיכון יחסי של 1.56).

כאשר החוקרים בחנו את כל המחקרים יחדיו, זוהה סיכון מוגבר במחקרי עוקבה (סיכון יחסי של 1.61), במחקרי מקרה-ביקורת (סיכון יחסי של 1.34) ובמחקרי מקרה-מוצלב (סיכון יחסי של 4.24).

החוקרים מסכמים וכותבים כי מהנתונים עולה קשר בין טיפול בתרופות ממשפחת SSRI ובין סיכון מוגבר לדימום תוך-מוחי ותוך-גולגולתי, אם כי לאור השכיחות הנמוכה של אירועים אלו, הסיכון האבסולוטי ככל הנראה נמוך מאוד.

Neurology published online 17 October 2012

לידיעה ב-NELM

 

התועלת של טיפול אנטיביוטי משולב במבוגרים מאושפזים בשל דלקת ריאות הנרכשת בקהילה (Thorax)

בכתב העת Thorax מתפרסמות תוצאות מחקר חדש, מהן עולה כי טיפול אנטיביוטי משולב בתכשירים ממשפחת ביתא-לקטאם עם מקרולידים עדיף על טיפול בתכשיר יחיד, עם הפחתת שיעורי התמותה באשפוז בתוך 30 ימים, בעיקר בחולים עם דלקת ריאות בדרגה בינונית ובדרגה חמורה מאוד.

ההנחיות הארציות לטיפול אנטיביוטי אמפירי במבוגרים עם דלקת ריאות הנרכשת בקהילה, כוללים תכשירים ממשפחת ביתא-לקטאם ומקרולידים בחולים עם מחלה בדרגה בינונית-חמורה וחמורה מאוד. עם זאת, התועלת של שילוב ביתא לקטאם עם מקרולידים, בהשוואה לטיפול בביתא-לקטאם בלבד אינה-ברורה.

במטרה לבחון את הנושא, החוקרים ערכו מחקר שכלל 5,240 מבוגרים, שאושפזו עם דלקת ריאות הנרכשת בקהילה ב-72 מרכזי טיפול שונים ברחבי אנגליה וויילס. החולים קיבלו טיפול אמפירי בתרופה אחת ממשפחת ביתא-לקטאם (פניצילין או צפלוספורינים), או טיפול משולב בביתא-לקטאם עם מקרולידים (אריתרומיצין, קלריתרומיצין או אזיתרומיצין). התוצא העיקרי היה שיעורי התמותה באשפוז בתוך שלושים ימים.

הטיפול המשולב ניתן ל-3239 חולים (61%). חולים אלו היו צעירים יותר משמעותית (חציון גיל של 73 שנים, בהשוואה ל-76 שנים, p=0.001), עם שכיחות הרבה יותר נמוכה של אירועים מוחיים, מחלת כליות וממאירות פעילה בהשוואה לחולים שטופלו בביתא-לקטאם בלבד.

שיעורי התמותה באשפוז בתוך שלושים ימים עמדו על 24.4% (1,281/5,240 חולים).

מניתוח חד-משתנים עולה כי שיעורי התמותה באשפוז בתוך 30 ימים היו נמוכים יותר עם טיפול משולב, בהשוואה לטיפול יחיד (23% לעומת 26.8%, יחס סיכויים של 0.81, p=0.001).

מניתוח רב-משתנים עלה כי טיפול משולב נותר קשור באופן מובהק עם שיעורי תמותה נמוכים באשפוז בתוך 30 ימים (יחס סיכון מתוקן של 0.72, p<0.001).

כאשר החולים סווגו לפי חומרת דלקת הריאות, טיפול משולב לווה בשיעורי תמותה באשפוז נמוכים יותר בתוך שלושים ימים, בחולים עם דלקת ריאות בדרגה בינונית-חמורה (יחס סיכויים מתוקן של 0.54, p<0.001) ובחולים עם מחלה בחומרה גבוהה (יחס סיכויים מתוקן של 0.76, p=0.025), אך לא בחולים עם דלקת ריאות בחומרה קלה.

החוקרים כותבים כי מהעדויות הזמינות עולה כי יש להשקיע מאמצים בשיפור יישום ההנחיות וההיענות להן, בעיקר לאור השימוש הלא-עקבי בטיפולים משולבים, כפי שעלה מהמחקר הנוכחי.

Thorax published early online 16 October 2012

לידיעה ב-NELM

 


ההשפעה של דיאטה עתירת פחמימות על ליקוי קוגניטיבי (J Alzheimers Dis.)

דיאטה עתירה בפחמימות וסוכרים עשויה להביא לעליה בסיכון לליקוי קוגניטיבי קל בקשישים, בעוד שדיאטה עתירה בשומנים וחלבונים מפחיתה סיכון זה, כך עולה מתוצאות מחקר חדש שפורסמו בכתב העת Journal of Alzheimer's Disease.

מאזן אופטימאלי בצריכת הקלוריות היומיות שמקורן בפחמימות, שומנים וחלבונים עשויה לסייע בשמירה על השלמות העצבית והתפקוד הקוגניטיבי האופטימאלי בקשישים.

החוקרים בחנו את הקשר בין אחוז הצריכה האנרגטית היומי מחומרי תזונה שונים והיארעות ליקוי קוגניטיבי קל במדגם מבוסס אוכלוסייה שכלל 937 מבוגרים עם תפקוד קוגניטיבי תקין , בגילאי 70-89 שנים.

במהלך מעקב ממוצע של 3.7 שנים, 200 משתתפים אובחנו עם ליקוי קוגניטיבי קל או דמנציה.

לדברי החוקרים, במודל מתוקנן לחלוטין, הסיכון לליקוי קוגניטיבי קל או דמנציה היה גבוה יותר במשתתפים ברבעון הרביעי, בהשוואה לאלו ברבעון הראשון, של צריכת פחמימות (מעל 58% לעומת פחות מ-47% מהאנרגיה הכוללת). יחס הסיכון בהשוואת הרבעון הרביעי והראשון עמד על 1.89 (P=0.004).

בדומה, במשתתפים ברבעון הראשון, בהשוואה לרבעון הרביעי מבחינת צריכת סוכר (מעל 27 או פחות מ-19% מהאנרגיה הכוללת), יחס הסיכון לליקוי קוגניטיבי קל עמד על 1.51 (p=0.05).

הסיכון לליקוי קוגניטיבי קל היה נמוך יותר במשתתפים עם צריכת השומן הכוללת הגבוהה ביותר (מעל 35%), בהשוואה לאלו עם הצריכה המעטה ביותר (פחות מ-27%). יחס הסיכון עמד על 0.56 (p=0.03). כמו כן, הסיכון היה מופחת במשתתפים ברבעון העליון, בהשוואה לרבעון התחתון של צריכת חלבונים (מעל 20% לעומת פחות מ-16%), עם יחס סיכון של 0.79.

ממודל רב-משתנים שכלל פחמימות, שומנים וחלבונים באותו מודל, נותר קשר מובהק בין צריכת פחמימות ובין ליקוי קוגניטיבי קל או דמנציה (השוואה בין הצריכה הגבוהה לנמוכה ביותר הדגימה יחס סיכון של 3.68, P=0.01). במודל זה, לא נותר עוד קשר מובהק עם שומן וחלבונים.

החוקרים לא זיהו אינטראקציה משמעותית של אחוז הפחמימות, השומנים או החלבונים בתזונה ובין הגיל, מין, אלל Apolipoprotein E או מדד מסת הגוף.

החוקרים זיהו גם מגמה לפיה חלה ירידה בסיכון לליקוי קוגניטיבי קל עם עליה בצריכת חומצות שומן חד-בלתי-רוויות וחומצות שומן רב-בלתי-רוויות. צריכה רבה של דגים, מקור חשוב לחומצות שומן רב-בלתי רוויות אומגה שלוש, נקשרה עם סיכון מופחת לליקוי קוגניטיבי בקשישים.

החוקרים מציינים כי ממצאי המחקר מספקים עדויות בנוגע להשפעה של מרכיבים תזונתיים בדיאטה ומציעים דפוסי תזונה הכוללים לדיאטה המבוססת בעיקרה על צריכת פחמימות, וצריכה מעטה יחסית של שומנים וחלבונים, עשויה להיות השפעה שלילית על התפקוד הקוגניטיבי.

J Alzheimers Dis. Published online October 2012

לידיעה במדסקייפ


 עדיין יש מחלוקת בנוגע לרמת הצריכה המומלצת של וויטמין- Dמתוך כנס הASMBR  

דו"ח מטעם ה-Institute of Medicine בנוגע לצריכה תזונתית של וויטמין D נועד לסייע להבין את הבלבול הנוגע לנושא, אך לא עשה כן.  לפי הדו"ח, שנידון בכנס ה-ASMBR (American Society for Bone and Mineral Research), תוספים במינון של 600-800 IU ליממה יענו על הצרכים של 97% מהאוכלוסייה. עם זאת, אין קונצנזוס בנוגע לסוגיה זו; המלצות אחרות תומכות במינון של עד 1500 IU ליום.

מומחים בתחום הציעו הנחיות לא-רשמיות חדשות, כפי שהם נוהגים לייעץ למטופליהם. הם קראו לרופאים לזכור כי הדו"ח האמור מתייחס לתמונה הגדולה, וייתכן כי הנתונים אינם מתאימים בהכרח לחולה הנתון היושב מול הרופא ואף יש לכך התייחסות בדו"ח המקורי.

לדוגמא, קיים גבול דק בין אוסטיאופורוזיס ואוסטיאופניה. אישה בת 65 עם מדד T-score של 2.4- סובלת מאוסטיאופניה, אך הסיכוי לשברים בתוך עשר שנים הוא 13%. אותה אישה עם מדד T-score של 2.6- חצתה את הגבול לאוסטיאופורוזיס, אך הסיכון שלה לשברים בתוך עשר שנים הוא 14%. בדומה, חולה עם רמות 25(OH)D של 29 ננוגרם למ"ל, אינו שונה מהחולה עם רמה של 31 ננוגרם למ"ל.

למרות שרמות 25(OH)D מהוות כיום את מדד הזהב לקביעת רמות וויטמין D, ההשפעה הפיזיולוגית של רמות שונות על אנשים שונים, אינה מובנת היטב. ראשית, התוצאות עשויות להיות שונות בבדיקות הנערכות במעבדות שונות. הבדיקות מבוצעות בעזרת אדם וציוד ולכן אינן מושלמות וצפויה וריאביליות רבה. ה-DEQAS (Vitamin D External Quality Assessment Scheme) עובדים כיום להביא להערכה מעבדתית סטנדרטית ולהפחית את השונות בין הבדיקות.

למרות שמאמצים אלו צפויים לסייע בפתרון נושאים רבים הנוגעים להערכת רמות 25(OH)D, נדרש עדיין לקשור בין התוצאות המעבדתיות לבין התופעות הקליניות.

אין הרבה מחלוקת בנוגע לסיכונים בנוכחות רמות נמוכות מאוד של וויטמין D (דוגמת, רככת, אוסטיאומלציה ושברים), או גבוהות מאוד (דוגמת, היפרקלצמיה, היפרקלציאוריה ושברים). לעודף או חוסר ברזל השפעה שלילית ולכן חשוב להקפיד על מיתון.

חשוב גם לקחת בחשבון את הוריאביליות הידועה והערפלנים האפשריים בהערכת רמות וויטמין D בחולה מסוים. במידה והתוצאות מצביעות על רמה של 20 ננוגרם למ"ל, יש להבין כי הערך האמיתי נופל אי-שם בין 10-35 ננוגרם למ"ל.

בחולים רבים, מינון יומי של 1000-2000 IU נדרש לשמירה על רמות 25(OH)D סביב 30 ננוגרם למ"ל ומעלה. לדעת המומחים, רמה לא-מספקת של וויטמין D היא תופעה נפוצה, אך הטיפול בכך אינו יקר וכמעט ואינו כרוך בתופעות לוואי.

עם זאת, מומחים אחרים תומכים בגישה שמרנית יותר. להערכתם, לפי העדויות הזמינות כיום, ניתן להיות שבעי רצון  כאשר למטופלים רמות בטווח 15-20 ננוגרם למ"ל. באלו עם רמות נמוכות יותר נדרש מתן תוספים במינון של 400-800 IU ליממה.

מתוך כנס ה-ASMBR (American Society for Bone and Mineral Research)

לידיעה במדסקייפ


התועלת של טיפול באספירין בחולים עם ממאירות של המעי הגס (N Engl J Med.)

מתוצאות מחקר חדש שפורסמו בכתב העת New England Journal of Medicine עולה כי אספירין דומה לטיפול מכוון בחולים עם תת-סוג של ממאירות של המעי הגס והרקטום. בחולים עם גידולים עם מוטאציית PIK3CA המטופלים באופן קבוע באספירין לאחר האבחנה, תועדה תועלת הישרדותית משמעותית עם ירידה של 46% בשיעורי התמותה מכל-סיבה וירידה של 82% בשיעורי התמותה עקב ממאירות של המעי הגס והרקטום.

עם זאת, בחולים ללא המוטאציה, לטיפול באספירין לאחר האבחנה לא הייתה השפעה כלשהי על שיעורי התמותה.

הממצאים מבוססים על סקירה רטרוספקטיבית של שני מחקרי עוקבה גדולים בארצות הברית: Nurses'  Health Study ו-Health Professionals Follow-Up Study.

בשני המדגמים נכללו 964 חולים עם ממאירות של הרקטום או של המעי הגס, אך רק 152 היו נשאי מוטאציית PIK3CA. עדיין, ההשפעה של אספירין על שיעורי ההישרדות של החולים הייתה משמעותית.

מבין 90 החולים עם גידולים עם מוטאציות PIK3CA שלא טופלו באספירין לאחר האבחנה, 23 חולים הלכו לעולמם בתוך חמש שנים (26%). עם זאת, מבין 62 החולים שטופלו באספירין באופן קבוע לאחר האבחנה, רק שני חולים הלכו לעולמם בתוך חמש שנים (3%).

מנגד, לאספירין לא הייתה השפעה מכל סוג בחולים עם גידולים ללא המוטאציה האמורה. שיעורי התמותה הספציפיים לסרטן מעי גס ורקטום היו דומים (15%) באלו שטופלו באספירין ואלו שלא טופלו באספירין לאחר האבחנה (p=0.92).

בשני המדגמים, תיעוד הטיפול באספירין במינון סטנדרטי (325 מ"ג) החל בשנות השמונים של המאה הקודמת. לאחר שנת 1992, כעדות לעליה בשימוש באספירין במינון נמוך, המשתתפים התבקשו להחליף ארבעה טבליות במינון נמוך לטבליה אחת של מינון סטנדרטי בתשובותיהם. בסופו של דבר, טיפול באספירין הוגדר כטיפול קבוע במהלך מרבית השבועות, והעדר טיפול באספירין הוגדר במקרים בהם לא ניתן טיפול קבוע במרבית השבועות.

הנתונים אפשרו לחוקרים לקבוע אם חולים שאובחנו עם הממאירות נטלו אספירין לפני ואחרי האבחנה. הם מצאו כי שיעור דומה של חולים עם הגן הנפוץ והגן המוטנטי נטלו אספירין לפני האבחנה; לפיכך, לא היו הבדלים בשיעורי הטיפול באספירין לפני האבחנה בין שתי הקבוצות.

עם זאת, שיעור הגידולים עם מוטאציית PIK3CA היה דומה (17%) בקרב אלו שנטלו אספירין לפני האבחנה ובאלו שלא נטלו את נוגד הטסיות. ממצא זה עומד בניגוד לצפוי, שכן במידה ולאספירין השפעה נוגדת-גידולים עם מוטאציית PIK3CA, אזי היה צפוי כי מספר המקרים של גידולים אלו יהיה קטן יותר בקרב מטופלים באספירין, בהשוואה לאלו שאינם נוטלים את הטיפול. במילים אחרות, היינו מצפים לזהות השפעה מגנה של אספירין.

החוקרים מעלים אפשרות כי העדר ההשפעה המגנה נובע מהתפתחות של הגידול. ייתכן והסביבה של הגידול משפיעה על התגובה לאספירין בשלב מוקדם ובשלב מאוחר.

במידה והממצאים יאושרו במחקרים פרוספקטיביים, אזי לרופאים יהיה סמן חדש וטיפול אדג'וונטי בחולים עם ממאירות של המעי הגס והרקטום.

 N Engl J Med. 2012;367:1596-1606

לידיעה במדסקייפ

סגור חלון