Emed.co.il - גירסה להדפסה
  אתר לאנשי רפואה e-Med

E-MED.CO.IL 21/07/2019  הדפס מאמר  הדפס מאמר
 
E-MED.CO.IL

30/04/2013 בקיצור נמרץ – המחצית השנייה של מרץ 2013

ההשפעה של אבלציה של פרפור פרוזדורים על היכולת הגופנית של חולי אי-ספיקת לב  (J Am Coll Cardiol)

אבלציה באמצעות צנתר של פרפור פרוזדורים עדיפה כגישת טיפול לאיזון קצב הלב בשיפור היכולת התפקודית של חולים עם אי-ספיקת לב, כך עולה מתוצאות מחקר חדש שפורסמו בכתב העת Journal of the American College of Cardiology.

החוקרים מדווחים כי בחולים שעברו אבלציה חל שיפור משמעותית בשיא VO2 בהשוואה לחולים שטופלו בגישת איזון קצב הלב, כמו גם שיפור בתסמיני אי-ספיקת לב ומדדים נוירו-הורמונאליים.

לדברי החוקרים, פרפור פרוזדורים הינה הפרעת קצב קשה לטיפול בחולים עם אי-ספיקת לב, מאחר ומדובר באוכלוסיה עמידה מאוד לטיפול תרופתי לשמירה על מקצב סינוס. לאחר היפוך קצב הלב, הם לעיתים קרובות לא מצליחים לשמור על מקצב הסינוס. כמו כן, מדובר בחולים די תסמיניים, עם תפוקת לב ירודה כתוצאה מאובדן ההתכווצות הפרוזדורית.

התוצא העיקרי של המחקר היה הערכת היכולת הגופנית כפי שנמדדה לפי שיא צריכת החמצן, שהוא מנבא משמעותי מאוד לתמותה בחולי אי-ספיקת לב.

המחקר הקטן כלל 52 חולים, כאשר 26 חולים חולקו באקראי לאבלציה באמצעות צנתר ו-26 חולקו באקראי לטיפול הסטנדרטי הנוכחי לאיזון קצב הלב באמצעות חסמי ביתא ו/או דיגוקסין (80 פעימות לדקה או פחות במנוחה ו-110 פעימות לדקה או פחות לאחר מבחן הליכה לשש דקות). לאחר שנה, 88% מהחולים בקבוצת ההתערבות היו במקצב סינוס תקין ו-96%  היו מאוזנים תחת טיפול לאיזון קצב הלב.

החוקרים מדווחים על עליה של 2.13 מ"ל לק"ג לדקה בשיא צריכת החמצן בקבוצת ההתערבות, בהשוואה לירידה של 0.94 מ"ל לק"ג לדקה בקבוצת איזון קצב הלב, הבדל שהיה מובהק סטטיסטית. התועלת של אבלציה באמצעות צנתר הופיעה מאוחר יותר, ללא הבל בשיא צריכת החמצן לאחר שלושה חודשים.

J Am Coll Cardiol 2013

 לידיעה במדסקייפ


הערכת הקשר בין משך השינה ובין לחץ דם גבוה (Sleep Med)

מתוצאות מחקר חדש שפורסמו בכתב העת Sleep Medicine עולה כי במבוגרים קיים קשר בצורת U בין משך השינה ובין יתר לחץ דם.

במסגרת המחקר ביקשו החוקרים להעריך את הקשר בין משך השינה ובין יתר לחץ דם במבוגרים על-סמך עדויות אפידמיולוגיות ולבחון אם מדובר בקשר הניתן לכימות.

החוקרים ערכו חיפוש מקיף אחר מחקרי חתך ומחקרים אורכיים במאגרי PubMed ו-Cochrane Library עד פברואר 2012. לאחר איסוף הנתונים הרלבנטיים ע"י שני חוקרים בלתי-תלויים, הם העריכו את יחס הסיכויים או הסיכון היחסי.

24 מחקרים במבוגרים ענו על קריטריוני הסקירה, עם משתתפים בגילאי 18-106 שנים. 21 מחקרים שכללו כ-225,000 משתתפים נכללו במטה-אנליזה. מנתוני מחקרי החתך עולה כי משך שינה קצר מלווה בסיכון מוגבר ליתר לחץ דם (יחס סיכויים של 1.11, p=0.003). החוקרים לא מצאו עדויות להטיית פרסום.

מנתונים ממחקרים אורכיים עלה קשר משמעותי בין משך שינה קצר ובין יתר לחץ דם (יחס סיכויים של 1.23, p=0.005), אך קשר לא-משמעותי בין משך שינה ארוך ובין יתר לחץ דם (יחס סיכויים של 1.02, p=0.732).

ההשפעה של משך השינה הייתה תלויה במין הנבדק, מיקום האוכלוסייה וההגדרות של משך שינה קצר או ארוך. ניתוח סטטיסטי שכלל שבעה משתנים לא זיהה את המקורות להטרוגניות בין המחקרים.

 

החוקרים כותבים כי ממצאי המחקר מעידים על קשר בין משך שינה קצר ובין סיכון מוגבר ליתר לחץ דם וכי חשוב מאוד לשים לב לגורם זה.

 Sleep Med

לידיעה ב-DocGuide


האם נדודי שינה מעלים את הסיכון לאי-ספיקת לב (Eur Heart J)

קיים קשר בולט בין תסמיני נדודי שינה בגיל העמידה ובין התפתחות אי-ספיקת לב, כך עולה מתוצאות מחקר חדש מנורבגיה. הסקירה שכללה למעלה מ-54,000 גברים ונשים זיהתה קשר בין נדודי שינה ובין אי-ספיקת לב, גם בקרב משתתפים שמעולם לא סבלו מאירוע כלילי. לדברי החוקרים, אעפ"י שממצאי המחקר אינם מעידים על קשר סיבתי, לממצאים חשיבות רבה בטיפול בחולים וייתכן ויביאו להפחתת ההתקדמות לאי-ספיקת לב.

החוקרים סקרו את הנתונים הנוגעים לתסמיני נדודי שינה ממחקר Nord-Trondelag Health Study שכלל 54,279 משתתפים בשנים 1995-1997. אף אחד מהמשתתפים לא סבל מאי-ספיקת לב בתחילת המחקר. עד שנת 2008, 1,412 חולים פיתחו אי-ספיקת לב.

בהערכת הנתונים שלקחה בחשבון גורמים שונים, דוגמת גיל, גורמי סיכון למחלות לב וכלי דם, או גורמים פסיכולוגיים, החוקרים זיהו קורלציה משמעותית בין תסמיני נדודי שינה ובין הופעה חדשה של אי-ספיקת לב, עם עליה בסיכון עם עליה בתסמינים. לדוגמא, בקרב משתתפים שדיווחו על קשיים בהירדמות כמעט בכל לילה נרשמה עליה של 27-66% בסיכון להתפתחות אי-ספיקת לב (בתלות במודל שהיה בשימוש), בהשוואה למשתתפים ללא תסמיני נדודי שינה. מנגד, במשתתפים שדיווחו על קשיי הירדמות על-בסיס תדיר, בנוסף לקשיים בשמירת שינה ותחושה כי השינה לא הייתה מרעננת, הסיכון לאי-ספיקת לב היה גבוה פי 2-5, בהשוואה לאלו ללא נדודי שינה.

בקרב נשים תועד סיכון מגובר לאי-ספיקת לב בהקשר של גורמי סיכון מסוימים לנדודי שינה  ומדדים נלווים, בהשוואה לגברים. עם זאת, החוקרים מסתייגים מקביעת מסקנה ברורה בנושא מאחר ולדבריהם לא ניתן לקבוע על-סמך הממצאים כי נדודי שינה מסוכנים יותר לנשים בהשוואה לגברים, בכל הנגוע לאי-ספיקת לב. לנשים סיכון יחסי גבוה יותר, אך הדבר עשוי לנבוע מסיכון בסיסי נמוך יותר לאי-ספיקת לב.   בשלב הבא מתכוונים החוקרים לטפל בנדודי שינה בחולים, במטרה לבחון אם גישה זו עשויה להפחית את הסיכון להתפתחות אי-ספיקת לב.

Eur Heart J 2013 

 לידיעה במדסקייפ


הערכת התועלת של סטטינים בחולים עם מחלת כליות כרונית (Eur Heart J)

בכתב העת European Heart Journal מתפרסמות תוצאות סקירה סיסטמית ומטה-אנליזה להערכת התועלת והסיכון של טיפול בסטטינים בחולים עם מחלת כליות כרונית וההשפעה של התפקוד הכלייתי על הטיפול בסטטינים. מהנתונים עולות עדויות מוצקות לפיהן טיפול בסטטינים מפחית את הסיכון לאירועים וסקולאריים מג'וריים, כמו גם את הסיכון לתמותה על-רקע מחלות לב וכלי דם ותמותה מכל-סיבה בחולים עם מחלת כליות כרונית.

החוקרים ערכו סקירת ספרות בחיפוש אחר מחקרים אקראיים ומבוקרים להערכת ההשפעות של סטטינים על התוצאות הקרדיווסקולאריות בחולים עם מחלת כליות כרונית, שפורסמו בתקופה שבין 1970 ועד נובמבר 2011. הם זיהו 31 מחקרים שכללו לפחות אירוע אחד, עם נתונים אודות למעלה מ-48,000 חולים עם מחלת כליות כרונית, כולל 6,690 אירועים קרדיווסקולאריים מג'וריים ו-6,653 מקרי תמותה.

מהתוצאות עולה כי טיפול בסטטינים לווה בירידה של 23% בסיכון היחסי לאירועים קרדיווסקולאריים מג'וריים (יחס סיכויים של 0.77, p<0.001). טיפול בסטטינים הפחית את הסיכון לאירועים כליליים בשיעור של 22%, אך לא זוהתה השפעה לטיפול התרופתי על הסיכון לאירועים מוחיים (סיכון יחסי של 0.79).

הטיפול בסטטינים הביא לירידה בשיעורי התמותה מכל-סיבה (סיכון יחסי של 0.92) ובשיעורי התמותה עקב מחלות לב וכלי דם (סיכון יחסי של 0.91).

החוקרים לא זיהו עדות ברורה לפיה טיפול בסטטינים הפחית את הסיכון לכשל כלייתי (סיכון יחסי של 0.95).

לתפקוד הכלייתי הבסיסי הייתה ההשפעה על השפעת הטיפול בסטטינים על אירועים קרדיווסקולאריים מג'וריים, עם ירידה קטנה יותר בסיכון היחסי עם ערכי GFR נמוכים יותר. הירידה בסיכון היחסי לאירועים קרדיווסקולאריים עמדה על 8% במחקרים להערכת חולים עם אי-ספיקת כליות כרונית בדרגה 5 (כולל חולים תחת טיפולי דיאליזה), על 22% בחולים עם מחלת כליות כרונית בדרגה 4 ועל 31% בחולים עם אי-ספיקת כליות בדרגה 2 או 3.

 

התועלת של סטטינים בחולים שאינם תחת טיפולי דיאליזה (סיכון יחסי של 0.70) הייתה גדולה יותר מהתועלת בחולים תחת טיפולי דיאליזה (סיכון יחסי של 0.92).

 

מהנתונים עולה כי לא חלה עליה משמעותית בשיעור תופעות הלוואי עם טיפול בסטטינים, כולל הפרעות בתפקודי כבד (סיכון יחסי של 1.13) או פגיעה בשרירים (סיכון יחסי של 1.02).

 

החוקרים מסכמים וכותבים כי ממצאי המחקר מעידים בבירור כי הטיפול בסטטינים מפחית את הסיכון לאירועים וסקולאריים מג'וריים, וכן מביא לירידה בשיעורי התמותה מכל-סיבה ושיעורי התמותה עקב מחלות לב וכלי דם בחולים עם מחלת כליות כרונית בכל דרגה, כולל חולים תחת טיפולי דיאליזה. הם מוסיפים כי דרושות גישות נוספות להפחתת הסיכון לאירועים קרדיווסקולאריים באוכלוסיית חולים עם מחלת כליות סופנית.

Eur Heart J published online 6 March 2013


האם יש מקום להמליץ על הגבלת פירות בחולי סוכרת (Nutr J)

בניגוד לסברה הרווחת, המלצה להפחתת צריכת פירות בחולים עם אבחנה חדשה של סוכרת מסוג 2 אינה מביאה לשיפור איזון רמות הסוכר בדם, כך עולה מתוצאות מחקר חדש, שפורסמו בכתב העת Nutrition Journal. חוקרים מדנמרק חילקו באקראי 63 חולים לדיאטה עתירת פירות או דיאטה דלת פירות, ולאחר 12 שבועות, בשתי הקבוצות נרשמה ירידה דומה בערכי HbA1c, במשקל הגוף ובהיקף המותניים.

החוקרים כללו חולים עם אבחנה חדשה של סוכרת מסוג 2, שהופנו לייעוץ תזונתי. גיל המשתתפים הממוצע עמד על 58 שנים, עם מדד מסת גוף ממוצע של 32 שנים. הם נפגשו עם דיאטנית וענו על שאלון תזונתי בן שלושה ימים בתחילת המחקר ובתומו.

כל המשתתפים קיבלו ייעוץ תזונתי סטנדרטי. עם זאת, 32 המשתתפים בקבוצת ההתערבות (דיאטה דלת פירות) קיבלו המלצה להגביל את צריכת הפירות לעד שתי מנות ביום, בעוד ש-31 משתתפים בקבוצת הביקורת (דיאטה עתירת פירות) קיבלו הוראה לצרוך לפחות שתי מנות פירות בכל יום.  מנת פירות הוגדרה כמנה שכללה כ-10 גרם פחמימות – לדוגמא, תפוח (100 גרם), חצי בננה (50 גרם) או תפוז (125 גרם). המשתתפים קיבלו הוראה לאכול פרי שלם, לוותר על פירות יבשים ולא לשתות מיצי פירות.  המשתתפים הקפידו על פרוטוקול המחקר. במהלך 12 שבועות, בממוצע, חלה עליה בצריכת הפירות הממוצעת מ-194 גרם ליום ל-319 גרם ליום בקבוצת הביקורת, וירידה מ-186 גרם ליום ל-135 גרם ליום בקבוצת ההתערבות. בחולים שהקפידו על דיאטה עתירת פירות חלה ירידה משמעותית בערכי HbA1c, מ-6.74% ל-6.26%. הם גם איבדו שני קילוגרמים ממשקל גופם (מ-92 ק"ג ל-90 ק"ג) וכ-4 סנטימטרים מהיקף המותניים (מ-103 ל-99 ס"מ). עם זאת, תוצאות דומות תועדו בחולים שהקפידו על דיאטה דלת-פירות, ולא זוהו הבדלים משמעותיים בין הקבוצות בתוצאים אלו.  החוקרים קובעים כי המלצה להגבלת צריכת הפירות כחלק מהטיפול התזונתי הסטנדרטי במבוגרים בעלי עודף-משקל עם אבחנה חדשה של סוכרת מסוג 2 אינה משפרת את איזון רמות הסוכר בדם, משקל הגוף, או היקף המותניים.

Nutr J. Published online March 5, 2013


הערכת התועלת הקרדיווסקולארית של הפסקת עישון אל מול הסיכון לעליה במשקל (JAMA)

מתוצאות מחקר חדש שפורסמו בכתב העת JAMA עולה כי העליה במשקל הגוף בעקבות הפסקת עישון אינה מאפילה על התועלת הקרדיווסקולארית של הפסקת עישון, עם הפחתת הסיכון למחלות לב וכלי דם בחולים ללא סוכרת.

ברקע למחקר מסבירים החוקרים כי אחת ההשפעות השליליות הנפוצות ביותר של הפסקת עישון היא עליה במשקל, העשויה לפגוע בתועלת הקרדיווסקולארית של הפסקת עישון.

במטרה לבחון את הנושא הם ערכו מחקר פרוספקטיבי שהתבסס על נתונים ממחקר Framingham Offspring Study (1984-2011) להערכת הקשר בין הרגלי עישון ובין אירועים קרדיווסקולאריים בקרב 3,251 מבוגרים עם וללא סוכרת.

בכל בדיקה דווח על הרגלי העישון, עם הסיווג הבא: מעשן, הפסיק לעשן לאחרונה (עד ארבע שנים), הפסיק לעשן מזמן (מעל ארבע שנים) ולא-מעשן. התוצא העיקרי היה היארעות אירועים קרדיווסקולאריים במהלך שש שנים (מחלת לב כלילית, אירועים צרברווסקולאריים, מחלת עורקים היקפית ואי-ספיקת לב).

לאחר מעקב ממוצע של 25 שנים, תועדו 631 אירועים קרדיווסקולאריים ב-3,251 משתתפים. חציון העליה במשקל לאחר ארבע שנים היה גבוה יותר בקרב אלו ללא סוכרת שהפסיקו לעשן לאחרונה (2.7 קילוגרמים) ואלו עם סוכרת (3.6 קילוגרמים), בהשוואה לאלו שהפסיקו לעשן זמן רב קודם לכן (0.9 קילוגרמים ו-0.0 קילוגרמים, בהתאמה, p<0.001).

לאחר תקנון לגורמי סיכון למחלות לב וכלי דם, בהשוואה למעשנים, באלו שהפסיקו לעשן לאחרונה נרשם יחס סיכון לאירועים קרדיווסקולאריים של 0.47 ובאלו שהפסיקו לעשן מזמן יחס הסיכון עמד על 0.46; קשרים אלו השתנו מעט מאוד לאחר תקנון נוסף לשינוי במשקל הגוף. בקרב משתתפים עם סוכרת, ההערכות היו דומות וחסרות מובהקות סטטיסטית.

החוקרים מסכמים וכותבים כי הפסקת עישון מלווה בסיכון מופחת לאירועים קרדיווסקולאריים בקרב משתתפים ללא סוכרת, וכי עליה במשקל עקב הפסקת עישון לא השפיעה על קשר זה.

JAMA. 2013;309(10):1014-1021

 

טיפול קרינתי לסרטן שד מעלה את הסיכון לאירועים כליליים (N Engl J Med)

בנשים שנחשפו לקרינה מייננת עקב הקרנות כחלק מהטיפול בסרטן שד חלה עליה בסיכון למחלות לב. ממחקר חדש, שפורסם במהדורת 14 במרץ של כתב העת New England Journal of Medicine, כימתו החוקרים את הסיכון.

החוקרים למדו מהירושימה ונגסאקי כי קרינה מייננת מעוררת אירועים קרדיווסקולאריים, דוגמת אוטם שריר הלב. אונקולוגים סברו מאז ומעולם כי קרינה מייננת לסרטן שד, בעיקר לממאירות בשד השמאלי, מעלה את הסיכון לאוטם שריר הלב. לא היה ידוע מהו המינון המעלה את הסיכון הקרדיווסקולארי ולא היה ברור כיצד הפרעות קודמות מעלות את הסיכון.

החוקרים ערכו מחקר מקרה-ביקורת, מבוסס-אוכלוסייה, להערכת אירועים כליליים מג'וריים, כולל אוטם שריר הלב, רה-וסקולריזציה כלילית ותמותה עקב מחלת לב איסכמית, ב-2,168 נשים לאחר טיפולי הקרנות לסרטן שד בשנים 1958-2001 בשבדיה ודנמרק.

מבין אלו, 963 אובחנו עם אירועים כליליים מג'ורים ו-1,205 לא אובחנו עם אירועים דומים. 44% מהאירועים הכליליים אירעו בתוך פחות עשר שנים מאבחנת סרטן השד, 33% אירעו לאחר 10-19 שנים ו-23% אירעו לאחר 20 שנים ומעלה.

הקרנות כטיפול בממאירות של השד השמאלי לוו בשיעורים גבוהים יותר של אירועים כליליים מג'וריים, בהשוואה להקרנות של השד הימני (p=0.002). עם זאת, לא זוהה קשר בין אירועים כליליים מג'וריים ובין מאפייני הגידול או הטיפול הכימותרפי שניתן לנשים.

מינון הקרינה הממוצע שניתנה ללב עמד על 4.9 Gy. החוקרים מצאו כי חלה עליה בשיעור האירועים הכליליים המג'וריים עם עליה במינון הממוצע של ההקרנות ללב.

בנשים עם גידולים של השד השמאלי, הערכת מינון הקרינה הממוצע ללב עמדה על 6.6 Gy; באלו עם גידולים של השד הימני עמד המינון הממוצע על 2.9 Gy.

כל קרינה של 1.0 Gy לוותה בעליה של 7.4% בהופעת אירועים כליליים מג'וריים (p<0.001). החוקרים מצאו גם כי הסיכון לאירוע כלילי מג'ורי עלה במהלך חמש השנים הראשונות לאחר החשיפה לקרינה. הסיכון נותר למשך שלושה עשורים לאחר הטיפול הקרינתי.

 

בנשים עם היסטוריה של מחלת לב איסכמית נרשם סיכון מוגבר לאירוע כלילי מג'ורי, בהשוואה לאלו ללא היסטוריה דומה (יחס שיעור כולל של 6.67). הסיכון היה הגבוה ביותר במהלך עשר השנים הראשונות לאחר אבחנת ממאירות (יחס סיכון  של פי  13.43); במהלך השנים הבאות, יחס הסיכון  עמד על פי  2.09 (P<0.001).

 

בנשים עם היסטוריה של מחלות מערכתיות, סוכרת, או מחלת ריאות חסימתית כרונית תועד שיעור גבוה יותר של אירועים כליליים מג'וריים, כך גם היה בנשים מעשנות, נשים עם מדד מסת גוף גבוה, או היסטוריה של טיפול קבוע במשככי כאבים.

N Engl J Med. 2013; 368:987-998

לידיעה במדסקייפ

 

סגור חלון