Emed.co.il - גירסה להדפסה
  אתר לאנשי רפואה e-Med

E-MED.CO.IL 19/04/2019  הדפס מאמר  הדפס מאמר
 
E-MED.CO.IL

17/05/2014 סיפור אישי - החלטות קשות (FREE)

הסיפור חוזר על עצמו כל פעם מחדש. אני מהסס בטרם אני נכנס לחדרו של בני כדי לבדוק את שיעורי הבית שלו. בינתיים ריצ'רד קם משנתו של אחר הצהריים ואמור להיות רגוע. אני מזכיר לעצמי לשמור על שקט וסבלנות, מה שקרה זה לא אשמתו הוא ומחובתי לעזור לו כמיטב יכולתי. מצבו הינו כתוצאה מנזק מוחי, בו לקה לפני שלוש שנים, כאשר היה בן 10.

 

הנזק נגרם על ידי דימום תוך מוחי, פיצוץ של מלפורמציה עורקית-ורידית עמוק בתוך המוח, בתוך התלמוס, אזור מרכזי עם חיבורים לכל חלקי קליפת המוח.  באותו יום ראשון כאשר הדימום החל, לא שיערתי  לעצמי את הסיבוכים של דימום זה. דווקא היה יום ראשון רגוע, ובערב הלכנו כולנו למסעדה. בדרך הביתה עוז הספקנו לקנות מזרן חדש. אחר כך ציפינו בטלוויזיה. ריצ'רד כבר היה במיטתו כאשר זה קרה. בעת שרחצתי את בננו הקטן שמעתי את ריצ'רד צועק בחדרו שנתקף בכאבי ראש אדירים. אמו נתנה לו קוביות קרח להפיג את הכאבים אך ללא הועיל – הוא המשיך לילל. כשבאתי אליו הוא התחנן לפני "אבא, הרי אתה רופא. תעזור לי". הסתכלתי ולא ידעתי אם אני חולם או לא. בהדרגה ריצ'רד איבד את הכרתו. מבטו סטה ימינה ורגליו התחילו לצעוד באופן בלתי רצוני.

התאוששתי והבנתי שעלי לפעול בזריזות. המרחק מהבית שלנו לחדר המיון הקרוב ביותר הוא גדול ועלי להגיע לשם תוך השעה הראשונה הקריטית מתחילת המאורע. בזמן שחיכינו לאמבולנס ריצ'רד הפסיק לנשום והנשמתי אותו מפה לפה. כשליוויתי אותו באמבולנס הייתי במצב של הלם אך גם של ריחוק מוזר ממה שקורה. כעבור 40 דקות הגענו לחדר מיון כלומר הגענו לחדר מיון תוך השעה הראשונה מתחילת המאורע, השעה בה יש הסיכויים הכי טובים להצלחת הטיפול. אחות מרדימה הרדימה אותו צנררה אותו והנשימה אותו ואז מיהרנו לבדיקת ה  CT של הראש. הצילום אשש את חשדנו. נמצא דימום מוחי. דם מילא את שני חדרי המוח. פתאום הרגשתי בודד בחדר החשוך ליד בני, מחוסר הכרה ואין לאל ידי לעזור לו.

כאשר הגענו ליחידה לטיפול נמרץ הנוירוכירורג התקשר. הוא רמז שהמצב אנוש ושנתכונן לגרוע ביותר. חדרי המוח מלאים דם ,הוא הסביר, ואין הוא יכול להבטיח שההתערבות שלו תשפר את המצב. כשהנוירוכירורג הגיע, כבר עברה השעה הקריטית הראשונה. כשהכניס את צינור הניקוז, הוא מדד את הלחץ התוך גולגולתי, וגילה שהלחץ גבוה מאוד. מנהל היחידה לטיפול נמרץ אישר את הפרוגנוזה הרעה שהביע הנוירוכירורג. כשאשתי ואני ישבנו ליד הילד תהיתי רגע אחד כמה ימים ריצ'רד יעדר מבית הספר ואחר כך תהיתי מה אגיד לחבריו לכיתה. כרופא הבנתי את קור הרוח בו הרופאים הביעו את דעתם הקודרת. אך כהורה לא יכולתי להתייאש ולהרים ידיים. מדובר על בני בכורי, שגידלתי באהבה ובמסירות. למזלי האחיות טיפלו במסירות על אף הפרוגנוזה הרעה. חברים, משפחה והקהילה של כנסייתי תמכו בי ועודדו אותי. ריצ'רד המשיך להיות מורדם ומונשם.

בשלב זה היה עלינו להחליט על המשך הטיפול. שתי אפשרויות עמדו לפנינו. אחת לנתח ולנסות להגיע עד למקור הדימום ולסתום את כלי הדם. אפשרות שנייה להשתמש בשיטת סכין הגמא, דהיינו הפסקת הדימום על ידי קרינה. ההחלטה לא הייתה קשה. ניתוחים בתלמוס קשים כי האזור עמוק בתוך המוח ולעיתים קרובות הניתוח לא מצליח. לכן בחרנו בטיפול בקרינה. יתרון של טיפול זה הוא בטיחותו ויעילותו, אם כי עדיין הניסיון בו מוגבל ואין עבודות שמצביעות על התוצאות לטווח אורך.

השלב הבא היה מסובך יותר. את מי נפקיד על  הטיפול הקרינתי.  נפגשנו עם כמה מומחים. בסוף לא בחרנו ברופא הכי מפורסם, ולא ברופא הכי פופולרי ולא ברופא הנחשב הכי מושלם מבחינה טכנולוגית. אלא בחרנו ברופא ששם את ריצ'רד ולא את הטיפול בראש מעייניו. רופא מאוזן ושקול, רופא זהיר.  קשה היה להסכים לניקוז חוזר של חדרי המוח אך לא היה מנוס.

מאוחר יותר בקשו להרכיב ניקוז לתוך חלל הבטן - ventriculo-peritoneal shunt  - ובהתחלה התנגדתי. זאת הייתה טעות מצדי. ועם הזמן התברר לי שאין מנוס מפעולה זו, כי בלעדיה הלחץ התוך גולגולתי יעלה שוב.

בתקופת השיקום שלו, עמדו לפנינו החלטות קשות נוספות. האם להחזיר את ריצ'רד לכיתה רגילה, או לבקש קבלתו לכיתות מיוחדות לילדים עם נזקי מוח.

לא קל לי. כל יום נדרש ממני להיות סבלני ולא להתרגש כשהדברים זזים לעט. זה לא בהתאם לטמפרמנט שלי. אני שוכח שלא מזמן ריצ'רד היה קשור לכיסא גלגלים ובקושי יכול להרים כפית. ובכל זאת לאחר ביקור בבית החולים שנמשך יום שלם, אני מוצא את עצמי באפיסת כוחות, מרוגז ומתוסכל. אני מתרגז כי לאחר שהסברתי לריצ'רד בעיה בשיעורי הבית, ואשרתי שהוא הבין את הבעיה, אני מגלה ששוב שכח את הכל. מצד שני, לאחר ביקור אצל המורה שלו אני מתעודד. המורה שיבח את ריצ'רד וציין את תפיסתו המהירה בחשבון בשימוש במחשב ובהשתתפותו החרוצה בשיעור. אני מתמלא חרטה ורגשי אשמה.

לאלה מכם ששואלים אותי איך ריצ'רד מתקדם, אני אומר שהעבודה ממשיכה. אני משתדל להחזיר את ריצ'רד למצב שבו התגברנו על כל הסיבוכים של הדימום. מצד אחד נס שהוא חי בכלל, וברצוני להגיש לו את כל העזרה הדרושה לו להגיע להישגים הכי טובים האפשריים במצבו.  אך זה דורש ממני סבלנות רבה ולא פעם אני נכשל.

המסקנה הכי חשובה היא, אף פעם אל תתייאש, ובמיוחד אם מדובר על מישהו קרוב אליך. אף פעם לא להתייאש.

 

הסיפור מובא מכתב העת Journal of the American Medical Association   ליום 23 לאפריל 2014.

 

סגור חלון