Emed.co.il - גירסה להדפסה
  אתר לאנשי רפואה e-Med

E-MED.CO.IL 23/05/2019  הדפס מאמר  הדפס מאמר
 
E-MED.CO.IL

31/03/2019 בקיצור נמרץ - המחקרים הבולטים במחצית השנייה של פברואר 2019 (CME)

זריקות סטרואידים לתוך המפרק עשויות להביא לעליה בסיכון להתקדמות אוסטיאוארתריטיס (Osteoarthritis Cartilage)

בחולים עם אוסטיאוארתריטיס בדרגה קלה-עד-בינונית, טיפול בזריקות קורטיקוסטרואידים עשוי להביא להתקדמות מהירה יותר של המחלה, בהשוואה לביקורות תואמות, אשר לא טופלו בזריקות אלו, כך עולה מנתונים חדשים, שפורסמו במהלך חודש ינואר בכתב העת Osteoarthritis and Cartilage.

 במסגרת המחקר ביקשו החוקרים לבחון את הקשר בין זריקות קורטיקוסטרואידים לתוך המפרק ובין התקדמות הדמייתית של אוסטיאוארתריטיס של הברך. מדגם המחקר כלל חולים שטופלו בזריקות אלו ומדגם ביקורות, שלא טופלו בזריקות אלו, כולם עם אוסטיאוארתריטיס בדרגה קלה-עד-בינונית. החוקרים התמקדו בשני מדדי התקדמות הדמייתית של אוסטיאוארתריטיס של הברך במהלך המעקב: (1) עליה של לפחות דרגה אחת במדד   KL (Kellgren and Lawrence) או החלפת ברך; (2) ירידה של לפחות 0.7 מ"מ במרווח החלל המפרקי או החלפת ברך.

 מבין 684 משתתפים חולים (148 חולים שטופלו בזריקות קורטיקוסטרואידים לתוך המפרק ו-536 חולים שהם ביקורות, שלא טופלו בזריקות אלו במהלך המעקב), ב-65 ברכיים בקבוצת הטיפול ו-90 ברכיים בקבוצת הביקורת (21.7 מקרים ל-100 שנות-אדם לעומת 7.1 מקרים ל-100 שנות-אדם) תועדה החמרה במדד KL. יחסי הסיכון להחמרת KL בעקבות התחלת טיפול בזריקות קורטיקוסטרואידים לתוך המפרק עמד על 3.02. יחס הסיכון בעקבות המשך טיפול בזריקות אלו עמד על 4.67. יחסי הסיכון המקבילים להחמרת היצרות חלל מפרקי עמדו על 2.93 ו-3.26, בהתאמה.  

החוקרים מסכמים וכותבים כי טיפול בזריקות קורטיקוסטרואידים לתוך המפרק, בפרט טיפול רציף בזריקות אלו, עשוי להיות מלווה בסיכון מוגבר להתקדמות אוסטיאוארתריטיס של הברך.  

Osteoarthritis Cartilage. Published online January 28, 2019 

 לידיעה במדסקייפ

 

צריכת מזון אולטרה-מעובד מלווה בסיכון מוגבר לתמותה (JAMA Intern Med)

בחולים הצורכים כמויות גדולות יותר של מזון אולטרה-מעובד קיים סיכון מוגבר לתמותה, כך עולה מתוצאות מחקר חדש, שפורסמו במהלך חודש פברואר בכתב העת JAMA Internal Medicine.

 במסגרת המחקר הנוכחי ביקשו החוקרים לבחון את הקשר בין צריכת מזון אולטרה-מעובד ובין הסיכון לתמותה מכל-סיבה. הם השלימו מחקר עוקבה פרוספקטיבי תצפיתי, שכלל מבוגרים בני 45 שנים ומעלה ממחקר NutriNet-Sante Study, מחקר עוקבה מתמשך שהחל ב-11 במאי, 2009 והיו במעקב עד 15 בדצמבר, 2017. כל המשתתפים השלימו לפחות סדרה אחת של שלושה רישומים תזונתיים במהלך 24 שעות, אשר כללו נתונים סוציו-דמוגרפיים, אורח חיים, פעילות גופנית, משקל וגובה ומדדים אנתרופומטריים.

 מדגם המחקר כלל 44,551 משתתפים (גיל ממוצע של 56.7 שנים). מזון אולטרה-מעובד היווה 14.4% מהמשקל הכולל של המזון שצרכו, מקביל לשיעור ממוצע של 29.1% מכלל הצריכה האנרגטית. צריכת מזון אולטרה-מעובד נקשרה עם גיל צעיר יותר (45-64 שנים, 14.50% מהמשקל הכולל של המזון שנצרך), רמת הכנסה נמוכה יותר (פחות מ-1,200 יורו בחודש, 15.58%), רמת השכלה נמוכה יותר (העדר דיפלומה או סיום בית ספר יסודי, 15.50%), מגורים לבד (15%), מדד מסת גוף גבוה יותר (30 ומעלה, 15.98%) ודרגת פעילות גופנית נמוכה יותר (15.56%).

 במהלך המעקב תועדו 602 מקרי תמותה (1.4%). לאחר תקנון למגוון ערפלנים אפשריים, עליה בשיעור צריכת מזון אולטרה-מעובד לוותה בסיכון גבוה יותר לתמותה מכל-סיבה (יחס סיכון לכל עליה של 10% של 1.14, p=0.008).

 החוקרים מסכמים וכותבים כי עליה בצריכת מזון אולטרה-מעובד מלווה בעליה כוללת בסיכון לתמותה בקרב מבוגרים; הם קוראים להשלים מחקרים נוספים לאישור ממצאי המחקר ולהבין את המנגנונים הקושרים בין מזון זה ובין המצב הבריאותי.

 JAMA Intern Med. Published online February 11, 2019

 לידיעה במדסקייפ

 

מה בין הרכב החיידקים במערכת העיכול ובין דיכאון? (Nat. Microbiol)

בפעם הראשונה, מחקר מבוסס-אוכלוסיה הדגים קשר בין הרכב החיידקים במערכת העיכול לבין הבריאות הנפשית. ממצאים אלו מספקים את התמיכה המשמעותית ביותר עד כה להשפעה של המיקרוביום על מצב הרוח.

 החוקרים בחנו את הנתונים אודות 1,054 משתתפים בפרויקט FGFP (Flemish Gut Flora Project).  הם זיהו שתי קבוצות חיידקים – Coprococcus ו-Dialister – אשר היו חסרות באופן עקבי באלו עם אבחנה של דיכאון, ללא תלות בטיפול נוגד-דיכאון.

 הם אישרו את התוצאות במדגם בלתי-תלוי של 1,063 משתתפים ממדגם Dutch LifeLines DEEP ובקבוצה של חולים עם הפרעת דיכאון מג'ורי עמיד לטיפול.

 מהנתונים עלה עוד כי חיידקי Faecalibacterium ו-Coprococcus נקשרו באופן עקבי עם מדדי איכות חיים גבוהים יותר. שני החיידקים מייצרים בוטיראט, חומצת שומן קצרת-שרשרת המפחיתה דלקת במעי. בעבר שניהם היו חסרים בחולים עם מחלת מעי דלקתית ודיכאון.

 החוקרים השלימו ניתוח של הממצאים ויצרו קטלוג ראשון של חיידקים במערכת העיכול של בני אדם שיש להם פעילות אפשרית על תאי עצב. חלק מהחיידקים הינם בעלי מגוון רחב של תפקודים. לדוגמא, היכולת של מיקרו-אורגניזם לייצר 3,4-Dihydroxyphenylacetic Acid, מטבוליט של דופמין, נקשרה עם איכות חיים נפשית טובה יותר.

 החוקרים כותבים כי התפיסה לפיה מטבוליטים של המיקרוביום עשויים לבוא באינטראקציה עם המוח, ולכן עם ההתנהגות והרגשות, היא מרתקת, אך התקשורת בין המיקרוביום והמוח נבחנה במודלים של  בעלי-חיים, עם מחסור במחקרים בבני אדם. במחקר הנוכחי ברמת האוכלוסייה הם זיהו מספר קבוצות של חיידקים שנקשרו עם דיכאון ומדדי איכות חיים בבני אדם.   

Nat.  Microbiol. Published online February 4, 2019

לידיעה במדסקייפ

 

היענות גבוהה יותר לטיפול בסטטינים מלווה בהישרדות טובה יותר (JAMA Cardiology)

מנתונים שפורסמו בכתב העת JAMA Cardiology עולה כי ככל שחולים מקפידים יותר על הטיפול בסטטינים, כך שיעורי התמותה שלהם נמוכים יותר, ממצאים שתועדו גם בקרב מטופלים מבוגרים מאוד.

 החוקרים התבססו על נתוני מדגם ASCVD (Atherosclerosis Cardiovascular Disease) במדגם Veterans Affairs, אשר כללו מידע אודות למעלה מ-340,000 חולים. מטרתם הייתה לקבוע את הקשר בין היענות לטיפול בסטטינים ובין התמותה בחולים עם מחלה קרדיווסקולארית טרשתית, אשר היו תחת טיפול ממושך בסטטינים.

 מדובר במחקר עוקבה רטרוספקטיבי, אשר כלל חולים בגילאי 21-85 שנים, אשר נטלו טיפול קבוע בסטטינים, דהיינו, ללא שינוי בעצימות הטיפול במהלך השנתיים הקודמות. היענות לסטטינים הוגדרה לפי יחס MPR (Medication Possession Ratio): מדד נמוך מ-50%, 50-69%, 70-89% ו-90% ומעלה. לניתוחים דיכוטומיים, היענות סווגה בנוכחות MPR של 80% ומעלה.   התוצא העיקרי היה תמותה מכל-סיבה, לאחר תקנון למאפיינים קליניים ודמוגרפיים, כמו גם היענות לכלל התרופות הלבביות האחרות.

 מדגם המחקר כלל 347,104 מבוגרים מתאימים עם מחלה קרדיווסקולארית טרשתית, אשר היו תחת מינון יציב של סטטינים. במהלך מעקב ממוצע של 2.9 שנים תועדו 85,930 מקרי תמותה (24.8%). בהשוואה לאלו עם ההיענות הגבוהה ביותר (MPR של 90% ומעלה), בחולים עם MPR של מתחת ל-50% תועד יחס סיכון מתוקן של 1.30, באלו עם MPR של 50-69% תועד יחס סיכון של 1.21 ובאלו עם מדד של 70-89% להערכת ההיענות תועד יחס סיכון של 1.08. 

החוקרים מסכמים וכותבים כי ממצאי המחקר מעידים כי היענות נמוכה לטיפול בסטטינים מלווה בסיכון גדול יותר לתמותה. בקרב נשים, בני מיעוטים, אלו מתחת לגיל 65 או מעל גיל 74 תועדה היענות נמוכה יותר. ממצאי המחקר מדגישים את החשיבות של זיהוי השיטות לשיפור ההיענות לטיפול.

  JAMA Cardiology. Published February 13, 2019    

לידיעה במדסקייפ

 

טיפול באספירין ונוגדי-קרישה מעלה את הסיכון לתוצאות חיוביות-שגויות בבדיקות דם סמוי בצואה (Gastroenterology)

שימוש קבוע באספירין או בנוגדי-קרישה מביא להפחתת הערך המנבא החיובי של בדיקת FIT (Fecal Immunochemical Testing) לזיהוי סרטן מעי גס ורקטום ואדנומות מתקדמות, כך מדווחים חוקרים מנורבגיה במאמר חדש שפורסם בכתב העת Gastroenterology.

 החוקרים התבססו על נתונים ממחקר סקירה גדול לנוכחות סרטן מעי גס ורקטום בנורבגיה, במטרה לקבוע את ההשפעה של אספירין, קומדין ונוגדי-קרישה בעלי פעילות ישירה על הערך המנבא החיובי של סרטן  מעי גס ורקטום ואדנומות מתקדמות לאחר תוצאה חיובית בבדיקת FIT.

 מבין יותר מ-4,900 נבדקים שנכללו במחקר, החוקרים זיהו 1,008 מטופלים באספירין, 147 מטופלים בקומדין ו-212 מטופלים בנוגדי-קרישה פומיים בעלי פעילות ישירה. קבוצת הביקורת 3,541 כללה  נבדקים שלא נטלו תרופות אלו. בסיכומו של דבר, אבחנת סרטן מעי גס ורקטום נקבעה ב-5.3% מאלו שלא נטלו תרופות אלו ו-3.4% בקרב אלו שנטלו אחת מהתרופות הללו. שיעור האדנומות המתקדמות עמד על 28.4% בקרב אלו שלא נטלו את הטיפול ו-25.8% באלו שנטלו אחת מהתרופות הללו.

 מניתוח שכלל התאמה לפי גיל, מין ומשתנים אחרים עלה כי הערך המנבא החיובי לסרטן מעי גס ורקטום ולאדנומות מתקדמות היה נמוך משמעותית בקרב מטופלים באספירין (3.8% ו-27.2%, בהתאמה), בהשוואה לאלו שלא נטלו טיפול תרופתי (6.4% ו-32.6%, בהתאמה). בדומה, הערך המנבא החיובי לסרטן מעי גס ורקטום ולאדנומות מתקדמות היה נמוך יותר משמעותית בקרב מטופלים בנוגדי-קרישה פומיים בעלי פעילות ישירה (0.9% ו-20.5%, בהתאמה), בהשוואה לאלו שלא נטלו תרופות אלו (6.8% ו-32.4%, בהתאמה).

 בניתוח מותאם, הערך המנבא החיובי לסרטן מעי גס ורקטום ולאדנומות מתקדמות לא היה שונה משמעותית בין מטופלים בקומדין לבין אלו שלא נטלו אחד מהטיפולים התרופתיים הללו.

בניתוח לא-מתוקן, הערך המנבא החיובי לסרטן מעי גס ורקטום ולאדנומות מתקדמות היה דומה בקרב מטופלים באספירין ובקומדין, אך נמוך יותר בקרב מטופלים בנוגדי-קרישה פומיים ישירים, בהשוואה לאלו שלא נטלו תרופות אלו.

החוקרים כותבים כי ממצאים אלו עשויים להיות בעלי חשיבות רבה לתכניות סריקה לסרטן מעי גס ויש לכלול שאלות אודות טיפולים אלו לפני ביצוע קולונוסקופיה.

Gastroenterology 2019

לידיעה במדסקייפ


סיכון גבוה לתרומבואמבוליזם ורידי בחולים עם Ankylosing Spondylitis (מתוך Ann Rheum Dis)

בחולים עם אבחנה של Ankylosing Spondylitis סיכון מוגבר לתרומבואמבוליזם ורידי, כך עולה מתוצאות מחקר חדש מקנדה, שפורסמו בכתב העתAnnals of the Rheumatic Diseases.

 ברקע למחקר החוקרים מסבירים כי עד כה, לא היו עדויות רבות בכל הנוגע לסיכון לתרומבואמבוליזם ורידי באוכלוסיה זו. הם אספו נתונים ממאגר הנתונים מקולומביה הבריטית, הכולל את כל תושבי האזור. הם השלימו ניתוח מותאם להערכת היארעות תסחיף ריאתי, פקקת ורידים עמוקים וכלל אירועי תרומבואמבוליזם ורידי בקרב חולים עם Ankylosing Spondylitis אל מול מדגם אקראי מהאוכלוסייה הכללית, של משתתפים ללא Ankylosing Spondylitis.

 מבין 7,190 מקרים חדשים של Ankylosing Spondylitis, 35 חולים פיתחו תסחיף ריאתי ו-47 חולים פיתחו פקקת ורידים עמוקים. שיעורי ההיארעות של תסחיף ריאתי לכל 100 שנות-אדם בחולים עם Ankylosing Spondylitis עמדו על 0.79, בהשוואה ל-0.40 מקרים בקבוצת הביקורת. שיעורי ההיארעות של פקקת ורידים עמוקים וכלל אירועי תרומבואמבוליזם ורידי עמדו על 1.06 ו-1.56 מקרים לכלל 100 שנות-אדם בחולי Ankylosing Spondylitis, לעומת 0.50 ו-0.77 בקבוצת הביקורת, בהתאמה. יחסי הסיכון המתוקנים המקבילים לתסחיף ריאתי, פקקת ורידים עמוקים ואירועי תרומבואמבוליזם ורידי עמדו על 1.36, 1.62 ו-1.53, בהתאמה.  הסיכון לאירועים תרומבואמבוליים היה הגבוה ביותר בשנה הראשונה לאחר האבחנה, עם יחס סיכון לתסחיף ריאתי של 2.88, יחס סיכון לפקקת ורידים עמוקים של 2.20 ויחס סיכון לכלל אירועי תרומבואמבוליזם ורידי של 2.10.

 החוקרים מסכמים וכותבים כי ממצאי המחקר מעידים על סיכון מוגבר לתרומבואמבוליזם ורידי באוכלוסיית חולים עם Ankylosing Spondylitis. נראה כי הסיכון הנ"ל בולט במיוחד במהלך השנה הראשונה לאחר האבחנה.   

Ann Rheum Dis 2019

  לידיעה ב-MedPage Today

 

שכיחות גבוהה של נזק כלייתי משנית לטיפול בנוגדי-דלקת שאינם סטרואידים במבוגרים צעירים ופעילים (JAMA Network Open)

הסיכון למחלת כליות כרונית על-רקע שימוש קבוע בנוגדי-דלקת שאינם סטרואידים (Nonsteroidan Anti-Inflammatory Drugs) במבוגרים צעירים ובגיל העמידה, עשוי להיות גדול יותר מכפי שסברו בעבר, כך עולה מתוצאות מחקר חדש, שפורסמו בכתב העת JAMA Network Open.   מטרת המחקר הייתה לבחון את הקשר בין טיפול ב-NSAID ובין היארעות נזק כלייתי חד ומחלת כליות כרונית, תוך התייחסות לגורמי סיכון אחרים. החוקרים השלימו מחקר עוקבה רטרוספקטיבי, אשר כלל נתונים אודות למעלה מ-760,000 חיילים בשירות פעיל בצבא ארצות הברית, אשר שירתו בין ינואר 2011 ועד סוף דצמבר, 2014.

 החוקרים בחנו את סך המינון היומי של נוגדי-דלקת שאינם סטרואידים שניפקו החולים בכל חודש, במהלך ששת החודשים הקודמים. התוצאים העיקריים כללו אבחנה בתיק הרפואי של מחלת כליות.

 מבין 764,228 משתתפים (גיל ממוצע של 28.6 שנים, 86% גברים), 502,527 (66%) לא ניפקו מרשם לטיפול בנוגדי-דלקת אלו במהלך ששת החודשים הקודמים, 137,108 (18%) ניפקו 1-7 מינונים יומיים בכל חודש ו-124,594 משתתפים (16%) קיבלו יותר משבע מנות יומיות בכל חודש.   החוקרים זיהו 2,356 מקרים של נזק כלייתי חד (0.3% מהמשתתפים) ו-1,634 מקרים של מחלת כליות כרונית (0.2% מהמשתתפים). בהשוואה למשתתפים שלא קיבלו טיפול תרופתי, דרגת החשיפה הגבוהה ביותר לנוגדי-דלקת שאינם סטרואידים נקשרה עם יחס סיכון מתוקן גבוה יותר לנזק כלייתי חד (יחס סיכון מתוקן של 1.2) ולמחלת כליות כרונית (יחס סיכון מתוקן של 1.2).

 ממצאי המחקר מעידים על קשר מתון, אך מובהק סטטיסטית, בין החשיפה למינונים הגבוהים ביותר של נוגדי-דלקת שאינם סטרואידים ובין היארעות מחלות כליה בקרב מבוגרים פעילים בגיל צעיר ובגיל העמידה.

   JAMA Network Open. Published online February 15, 2019    

לידיעה במדסקייפ

 

כמה זמן צפוי שתל ירך להחזיק מעמד לאחר הניתוח? (The Lancet)

במאמר שפורסם בכתב העת The Lancet חוקרים מדווחים על תוצאות מחקר חדש ועולה מהן כי בלמעלה ממחצית מהחולים לאחר ניתוח החלפה מלאה של מפרק הירך ניתן לצפות להישרדות שתל הירך לאחר 25 שנים.

 ניתוח להחלפת מפרק הירך הינה פרוצדורה נפוצה ומאוד יעילה. כל הניתוחים הללו צפויים להיכשל בסופו של דבר, במידה ויוותרו במקום לפרק זמן ארוך דיו וחשוב כי החולים יבינו זאת. במסגרת המחקר הנוכחי ביקשו החוקרים לבחון כמה זמן צפוי שתל ירך להחזיק מעמד.

 החוקרים השלימו סקירה שיטתית ומטה-אנליזה עם חיפש במאגרי MEDLINE ו-Embase עד ספטמבר, 2017. הם כללו מאמרים שדיווחו על הישרדות לאורך 15 שנים של ניתוח ראשוני להחלפת מפרק הירך בחולים עם אוסטיאוארתריטיס. הם אספו את נתוני ההישרדות ונתוני השתל וכמו כן בחנו את הדיווחים ממאגרים ארציים אודות ניתוח החלפת מפרק.

 החיפוש הספרותי העלה 40 מאמרים מתאימים, אשר דיווחו על 150 סדרות והסקירה כללה 44 מהסדרות הללו (13,212 ניתוחי החלפה מלאה של מפרק הירך). מאגרי רישום ארציים לניתוח החלפת מפרק מאוסטרליה ומפינלנד סיפקו נתונים ל-92 סדרות (215,676 ניתוחי החלפה מלאה של מפרק הירך).

 שיעורי ההישרדות 25 שנים לאחר ניתוח החלפת מפרק ירך עמדו על 77.6% מנתונים על-בסיס סדרות מקרים ועל 57.9% מנתונים על-בסיס מאגרי חולים לאחר החלפת מפרק.

 החוקרים כותבים כי בהנחה שהסיכון להטיות קטן יותר עם מאגרי רישום ארציים, חולים ומנתחים יכולים לצפות כי ניתוחי החלפת מפרק ירך יחזיקו מעמד לאורך 25 שנים ביותר ממחצית מהחולים.

The Lancet 2019


השוואת תוצאות ניתוח מול הכנסת תומכנים בטיפול בהיצרות תסמינית של עורקי התרדמה (Lancet Neurol)

הכנסת תומכנים לעורקי התרדמה והתערבות ניתוחית הובילו להגנה ארוכת-טווח דומה מפני אירועי מוח בחולים תסמיניים עם היצרות חמורה של עורקי התרדמה, אשר היו במעקב לאורך עד עשר שנים, כך עולה מנתונים שהוצגו במהלך כנס ה-International Stroke Conference .   החוקרים השלימו ניתוח נתונים מארבעה מחקרים, EVA-3S, SPACE, ICSS ו-CREST, אשר כלל בסך הכול 4,754 חולים, אשר היו במעקב לאורך עד 12.4 שנים (חציון מעקב שנע בין 2.0-6.9 שנים בין המחקרים השונים). גיל המשתתפים הממוצע עמד על 70 שנים, 70% מהם היו גברים.

 מניתוח לפי תתי-קבוצות עלה כי התועלת לאורך זמן של שתי הפרוצדורות הייתה דומה למשך עד עשר שנים לאחר ההתערבות.  שיעורי התוצא העיקרי של אירוע מוח באותו צד 120 ימים לאחר ההקצאה האקראית ועד עשר שנים עמדו על 3% בחולים לאחר התערבות ניתוחית ועל 2.9% באלו שלאחר הכנסת תומכנים לאחר חמש שנים. שיעורים אלו מתורגמים לשיעור אירועים שנתי כמעט זהה לכל שנת-אדם של 0.60% ו-0.64%, בהתאמה (יחס סיכון של 1.06). 

 עם זה, כאשר החוקרים שילבו את הסיכון סביב הפרוצדורה ולאחריה, הסיפור היה שונה. הסיכון לכל אירוע מוח או תמותה בתוך 120 ימים ואירוע מוח באותו צד לאחר 120 ימים ועד 10 שנים לאחר הפרוצדורה עמדו על 8.3% עם התערבות ניתוחית ועל 11.4% חמש שנים לאחר הכנסת תומכנים. הבדל זה בסיכון הדגים יתרון של 45% לטובת ניתוח עורקי התרדמה, בהשוואה להכנסת תומכנים.  

החוקרים מסכמים וכותבים כי למרות שהתוצאות בטווח הארוך (שילוב הסיכונים סביב הפרוצדורה ולאחר ההתערבות) עדיין נוטות לטובת התערבות ניתוחית, הדמיון בשיעורי הסיבוכים סביב הפרוצדורה מרמז לשיפור בבטיחות התערבות שמרנית, אשר בעתיד עשויה להצביע על תוצאות דומות גם בטווח הארוך.

 Lancet Neurol. 2019; Published online February 6, 2019 

  לידיעה במדסקייפ

 

צריכה רבה יותר של בשר אדום מלווה בסיכון מוגבר למחלת כבד שומני (Gut)

באלו הצורכים כמות רבה של חלבון מן החי ייתכן סיכון מוגבר לעודף שומן בכבד וסיכון גבוה יותר למחלת כבד שומני, שאינה על-רקע צריכת אלכוהול (Non-Alcoholic Fatty Liver NAFLD - Disease), זאת בהשוואה לאלו בהם המקור העיקרי לצריכת חלבון הוא מן הצומח, כך עולה ממחקר חדש מהולנד, שפורסם במהלך חודש ינואר בכתב העת Gut.

 החוקרים בחנו את הנתונים משאלוני תזונה ובדיקות להערכת שומן כבד שנערכו ב-3,882 מבוגרים, בגיל ממוצע של 70 שנה, כולל 1,337 חולים עם NAFLD; 1,205 מאלו עם NAFLD סבלו מעודף-משקל.

 באלו שהיו בעל משקל עודף וצרכו את כמות החלבונים מן החי הגדולה ביותר תועד סיכוי גבוה ב-54% לכבד שומני, בהשוואה לאלו שצרכו את כמות הבשר הקטנה ביותר. מדובר היה בגורם סיכון שהיה בלתי תלוי בגורמי סיכון נפוצים אחרים ל-NAFLD, דוגמת מאפיינים סוציו-דמוגרפיים אורחות חיים ומאפיינים מטבוליים.

 בקרב משתתפים במחקר ללא כבד שומני תועדה צריכה ממוצעת של 2,052 קלוריות ביום, בהשוואה ל-1,996 קלוריות ביום, בממוצע, באלו עם כבד שומני.

 באלו עם עדות לכבד שומני תועדה גם צריכה קלורית רבה יותר שמקורה בחלבונים: 16% בהשוואה ל-15.4% באלו ללא מחלת הכבד. צריכת ירקות הייתה דומה בשתי הקבוצות וצריכת בשר הייתה האחראית להבדלים בצריכת החלבונים בין הקבוצות.

 למרות מגבלות המחקר והעובדה כי לא היה מדובר היה במחקר מבוקר, מומחים בתחום סבורים כי הממצאים מצטרפים לעדוית הקושרות בין הרגלי אכילה בריאים לבין סיכון מופחת למחלת כבד שומני, גם באלו בסיכון גנטי למחלה.

Gut 2019

לידיעה במדסקייפ


הסיכון לדימום חשוב מהסיכון לאיסכמיה בהחלטה על משך טיפול נוגד-טסיות כפול (
J Am Coll Cardiol)

הסיכון לדימום חשוב יותר מהסיכון לאירועים איסכמיים בקביעת משך טיפול נוגד-טסיות כפול לאחר הכנסת תומכנים כליליים, כך עולה מתוצאות מחקר חדש, שפורסמו בכתב העת Journal of the American College of Cardiology.

 ברקע למחקר מסבירים החוקרים כי התערבות כלילית מילעורית מורכבת מלווה בסיכון גבוה יותר לאירוע איסכמי, אותו ניתן להפחית באמצעות טיפול נוגד-טסיות כפול לטווח ארוך. עם זה, במקביל ייתכן סיכון גבוה לדימום ולכן לא ברור אם יש להעדיף טיפול נוגד-טסיות כפול לטווח קצר או ארוך. במחקר הנוכחי בחנו החוקרים את ההשפעות של הסיכון לאיסכמיה והסיכון לדימום על התוצאות הקליניות וההשפעה של משך טיפול נוגד-טסיות כפול לאחר הכנסת תומכנים כליליים.

 התערבות כלילית מילעורית מורכבת הוגדרה בנוכחות השתל לפחות שלושה תומכנים ו/או טיפול בלפחות שלושה נגעים, הכנסת תומכן לאזור התפצלות ו/או אורך תומכן של מעל 60 מ"מ, ו/או רה-וסקולריזציה של חסימה מלאה כרונית.

 מבין 14,963 חולים משמונה מחקרים אקראיים, 3,118 חולים השלימו התערבות כלילית מורכבת והיו בסיכון איסכמי גבוה יותר, אך ללא סיכון מוגבר לאירועי דמם. טיפול נוגד-טסיות כפול לטווח ארוך בחולים ללא סיכון גבוה לדמם הביא להפחתת אירועים איסכמיים הן בחולים שבהם בוצעה התערבות כלילית מורכבת (הבדל אבסולוטי בסיכון של 3.86%-) והן באלו שבהם בוצעה התערבות לא-מורכבת (הבדל אבסולוטי בסיכון של 1.14%-), אך לא תועדה תועלת דומה בחולים בסיכון גבוה לדמם, ללא תלות במורכבות ההתערבות הכלילית.

הסיכון לדמם על-פי מדד ( TIMI (Thrombolysis In Myocardial Infarction היה גבוה יותר עם טיפול נוגד-טסיות כפול לטווח ארוך בחולים בסיכון גבוה לדימום, ללא תלות במורכבות התערבות כלילית מילעורית.

החוקרים מסכמים וכותבים כי בחולים לאחר התערבות כלילית מילעורית מורכבת תועד סיכון מוגבר לאירועים איסכמיים, כאשר בקבוצה זו תועדה תועלת לטיפול נוגד-טסיות כפול וארוך-טווח רק במידה שהחולים לא היו בסיכון גבוה לדימומים. ממצאים אלו מרמזים כי בנוכחות משולבת של סיכון מוגבר לדימומים ולאיסכמיה, הסיכון לדימום צריך להשפיע על ההחלטה  על משך מתן טיפול נוגד-טסיות כפול יותר מאשר הסיכון לאיסכמיה.

J Am Coll Cardiol 2019

לידיעה ב-MedPage Today


התקדמות נוספת בתוצאות הטיפול בנשים עם סרטן שד חיובי ל-HER2 (מתוך N Engl J Med)

הטיפול בסרטן שד בשלב מוקדם, חיובי ל-HER2, התקדם צעד אחד נוסף לקראת רפואה מותאמת אישית והפחתת התמותה, הודות לתוצאות מחקר KATHERINE, כך טוענים מומחים בתחום במאמר מערכת שפורסם במקביל לפרסום תוצאות המחקר בכתב העת New England Journal of Medicine.

 

ברקע למחקר החוקרים מסבירים כי Trastuzumab Emtansine (T-DM1, קדסיילה), טיפול הכולל משלב נוגדן-תרופה של Trastuzumab ו-Emtansine, נמצא יעיל בנשים עם סרטן שד גרורתי, אשר טופלו בעבר בכימותרפיה עם טיפול המכוון ל-HER2.  החוקרים השלימו מחקר בשלב 3, בתווית-פתוחה, שכלל נשים עם סרטן שד בשלב מוקדם, חיובי ל-HER2, עם עדות למחלת שייר גידולי פולשני בשד או בבית השחי בניתוח, לאחר קבלת טיפול ניאו-אדג'וונטי, שכלל Taxaen (עם/בלי אנתרציקלינים) ו-Trastuzumab. הנשים חולקו באקראי לטיפול אדג'וונטי ב-T-DM1 אוTrastuzumab, אשר ניתנו לאורך 14 מחזורים.

התוצא העיקרי היה הישרדות ללא-מחלה פולשנית, אשר הוגדרה בנוכחות העדר הישנות גידול שד פולשני באותו צד, הישנות סרטן שד פולשני אזורי-מקומי באותו צד, סרטן שד פולשני בצד הנגדי, הישנות מרוחקת, או תמותה מכל-סיבה.

ניתוח הביניים כלל 1,486 נשים שחולקו באקראי במסגרת המחקר (743 נשים בקבוצת הטיפול ב-T-DM1 ו-743 נשים בקבוצת הטיפול ב-Trastuzumab). מהנתונים עלה כי מחלה פולשנית או תמותה תועדה ב-91 נשים בקבוצת הטיפול ב-T-DM1 (12.2%) וב-165 נשים בקבוצת הטיפול ב-Trastuzumab (22.2%). השיעור המשוער של נשים ללא מחלה פולשנית לאחר שלוש שנים עמד על 88.3% ו-77.0%, בהתאמה. 

שיעורי ההישרדות ללא מחלה פולשנית היו גבוהים יותר משמעותית בנשים שטופלו ב-T-DM1, בהשוואה למטופלות ב-Trastuzumab (יחס סיכון מובהק למחלה פולשנית של 0.50).

הישנות מרוחקת כאירוע הראשון של מחלה פולשנית תועדה ב-10.5% מהנשים בקבוצת הטיפול ב-T-DM1 וב-15.9% מאלו בקבוצת הטיפול ב-Trastuzumab.

נתוני הבטיחות תאמו לפרופיל הבטיחות הידוע של T-DM1, עם שיעור גבוה יותר של אירועים חריגים עם הטיפול ב-T-DM1, בהשוואה לטיפול ב-Trastuzumab.

החוקרים מסכמים וכותבים כי בנשים עם סרטן שד בשלב מוקדם, חיובי ל-HER2, עם עדות למחלה שיירית פולשנית לאחר השלמת טיפול ניאו-אדג'וונטי, הסיכון להישנות סרטן שד פולשני או תמותה היה נמוך במחצית עם טיפול אדג'וונטי ב-T-DM1, בהשוואה לטיפול ב-Trastuzumab בלבד.

N Engl J Med. 2019;380:617-628

לידיעה במדסקייפ


סיכון מוגבר לתמותה לאחר-ניתוח גם בחולים עם אי-ספיקת לב אסימפטומטית (JAMA)

מנתונים חדשים מארצות הברית עולה כי גם בקרב חולי אי-ספיקת לב בריאים יחסית, ייתכן סיכון מוגבר לתמותה לאחר ניתוח, בהשוואה לחולים בעלי תפקוד לבבי תקין.

 החוקרים בחנו את שיעורי התמותה 90 ימים לאחר התערבות ניתוחית בקרוב ל-48,000 חולי אי-ספיקת לב וקרוב ל-562,000 משתתפים ללא אי-ספיקת לב. כל הניתוחים היו אלקטיביים ולא-לבביים.

 במהלך תקופת המחקר, 2,635 חולי אי-ספיקת לב (5.5%) הלכו לעולמם בתוך 90 ימים מהניתוח, כמו גם 6,881 חולים ללא אי-ספיקת לב (1.2%). בחולי אי-ספיקת לב סימפטומטית תועד סיכון גבוה יותר מכפליים לתמותה, בהשוואה לאלו ללא אי-ספיקת לב. בחולים עם אי-ספיקת לב אסימפטומטית תועד סיכון גבוה ב-53% לתמותה.

 כל ההחלטות לניתוח נוגעות למאזן בין הסיכון והתועלת, ובמקרים רבים התועלת עדיין תעלה על הסיכונים והניתוח יבוצע. בעוד שרופאים וחולים צריכים לדון בסיכונים וביתרונות של הניתוח, מהממצאים הנוכחיים עולה כי יש לנהל דיונים אלו היטב, בפרט בחולים עם אי-ספיקת לב אסימפטומטית.

 במחקר הנוכחי, גם בקרב חולי אי-ספיקת לב ללא תסמינים ועם מקטע פליטה שמור של חדר שמאל, עדיין תועד סיכון גבוה ב-46% לתמותה לאחר הניתוח, בהשוואה לאלו ללא אי-ספיקת לב.

 בקרב חולי אי-ספיקת לב תועדה שכיחות גבוהה יותר של גברים, השמנת-יתר, לבנים וגיל ממוצע של 69 שנים, בהשוואה לגיל ממוצע של 59 שנים בקבוצת המשתתפים ללא אי-ספיקת לב.   חולי אי-ספיקת לב השלימו ניתוחים מורכבים יותר, בהשוואה לחולים ללא אי-ספיקת לב.

 מומחים בתחום כותבים כי ממצאי המחקר מעידים כי כלל החולים עם אי-ספיקת לב צריכים להיות זהירים בכל הנוגע לגישה לניתוח אלקטיבי ולהבטיח כי ניתן להם טיפול אופטימאלי לפני הניתוח.    

JAMA 2019  

 לידיעה במדסקייפ

סגור חלון