חדשות

עדויות חדשות מצביעות על הבדלים קטנים בין Denosumab ו-Alendronate למניעת שברי ירך (JAMA New Open)

22/04/2019

 

מתוצאות מחקר חדש מדנמרק, שפורסמו בכתב העת JAMA Network Open, עולה כי בקרב חולים עם אוסטיאופורוזיס, טיפול ב-Denosumab (פרוליה) ו-Alendronate (פוסאלאן) לווה בשיעורים דומים של שברי ירך.

 

ברקע למחקר מסבירים החוקרים כי מחקרים קודמים הדגימו יעילות רבה יותר של פרוליה, בהשוואה לפוסאלאן, בשיפור צפיפות העצם. עם זאת, למרות שקיים קשר בין שינויים בצפיפות העצם ובין הפחתת הסיכון לשברים, היקף הקשר אינו מבוסס היטב. במחקר הנוכחי הם ביקשו להשוות את הסיכון לשברי ירך וכל שבר בחולים שטופלו בפרוליה ופוסאלאן.

 

מדגם המחקר כלל 92,355 משתתפים בגילאי 50 שנים ומעלה, אשר החלו טיפול בפרוליה (4,624 חולים) או פוסאלאן (87,731 חולים) בין מאי 2010 ועד דצמבר 2017, לאחר לפחות שנה אחת ללא טיפול בתרופות כנגד אוסטיאופורוזיס. התוצא העיקרי היה אשפוז בשל שבר ירך והתוצא המשני היה אשפוז בגין כל שבר.

 

מבין 92,355 המשתתפים במחקר, 75,046 היו נשים (81.3%), בגיל ממוצע של 71 שנים. בקבוצת הטיפול בפרוליה תועד שיעור נמוך יותר של גברים, בהשוואה לקבוצת המטופלים בפוסאלאן (12.7% לעומת 19%), בעוד שפיזור הגילאים היה דומה בשתי הקבוצות.

 

במהלך שלוש שנות מעקב, התחלת טיפול בפוסאלאן או פוסאלאן לוותה בשיעורי היארעות מצטברים של 3.7% ו-3.1%, בהתאמה, של שברי ירך, ושל 9.0% ו-9.0%, בהתאמה, של כל שבר.

 

מהנתונים עלה כי יחס הסיכון המתוקן לפרוליה לעומת פוסאלאן עמד על 1.08 (רווח בר-סמך 95% של 0.92-1.28) לשבר ירך ועל 0.92 (רווח בר-סמך 95% של 0.83-1.02) לכל שבר. יחסי הסיכון המתוקנים לפרוליה לעומת פוסאלאן עמדו על 1.07 (0.85-1.34) לשברי ירך בקרב חולים עם היסטוריה של שבר כלשהו ועל 1.05 (0.83-1.32) בקרב חולים ללא היסטוריה של שבר קודם.

 

יחסי הסיכון המתוקנים לשבר כלשהו עם פרוליה לעומת פוסאלאן עמדו על 0.84 (רווח בר-סמך 95% של 0.71-0.98) בקרב חולים עם היסטוריה של שבר כלשהו ועל 0.77 (רווח בר-סמך 95% של 0.64-0.93) בקרב אלו ללא היסטוריה של שברים.

 

החוקרים מסכמים וכותבים כי לאורך שלוש שנים, הטיפול בפרוליה ופוסאלאן לווה בסיכון דומה לשברי ירך ושברים מכל-סוג, ללא תלות בהיסטוריה של שברים קודמים.

 

JAMA New Open 2019

 

לידיעה ב-MedPage Today

מידע נוסף לעיונך

© e-Med 2020 | כל הזכויות שמורות
שתף מקרה קליני
<